חוקר, מתרגם וסופר
נולד בבגדאד. עלה לארץ ב-1951. בעל תואר ראשון בהיסטוריה ובלשון עברית מאוניברסיטת תל אביב (1961), תואר שני בלשון עברית ובבלשנות שמית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר דוקטור על הרומנים של נגיב מחפוז מאוקספורד (1968). חתן פרס ארברי (ע"ש החוקר הדגול A. J. Arberry) מאוניברסיטת קיימברידג' (1981) על מחקר שערך על המשורר הלבנוני אליאס אבו שבכה, חתן פרס ישראל למזרחנות לשנת 2005 וחתן פרס אמ"ת לשנת 2008.
כתב בכתבי עת ערביים כ"אל-פג'ר" ו"אל-ג'דיד". כיהן כמזכיר מדעי באקדמיה ללשון העברית (1965-1962). שימש מרצה וראש הקתדרה לערבית באוניברסיטת תל אביב (2003-1968), ראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר (1998-1996) ומרצה אורח באוניברסיטאות באנגליה, בשבדיה ובארצות הברית. אחד מהחברים המייסדים של האקדמיה ללשון ערבית (2005). חבר מערכת פעיל בכתבי עת לספרות, לרבות "עתון 77" ו"מקרוב". מפרסם מאמרים ותרגומים במגוון רחב ביותר של עיתונים וכתבי עת לספרות, בהם "קול העם", "דבר", "הארץ", "קשת", "אופק", "הליקון" ועוד.
סומך הוא מתרגם חלוץ ובולט, הן כמותית והן איכותית, של שירה ערבית מודרנית לעברית. קשה לתאר מה היה עולה בגורל קיומה, היקפה והתפתחותה של גזרת התרגום לעברית מן השירה והפרוזה הערביות המודרניות בכלל אלמלא תרומתו האישית העצומה כמתרגם, כעורך לקטים וכיזם תרגומים. הרבה לעודד אנשים נוספים, הן מקרב חוג ידידיו ועמיתיו והן מקרב תלמידיו באוניברסיטה, לעסוק אף הם בתרגום מערבית לעברית. בראשית דרכו כמתרגם פורסמו תרגומיו גם בשמות העט ס' ששון, ש"ש, ש' סומך, י' ששון, ש' בן-יהודה. לקטי תרגומים מערבית בעריכתו: "נהר פרפר": מבחר תרגומים משירת סוריה ולבנון הצעירה (1973, בתרגומו); מישל חדאד, הצטברות, שירים נבחרים בתרגום עברי (1979); תחת הסככה, סיפורים מצריים (1979, בתרגומו); סהאם דאוד, אני אוהבת בדיו לבנה, שירים (1981, בתרגומו); ענבר לולו, סיפורי אהבה ערביים (1995); אימאן מרסל, גיאוגרפיה חלופית (2009, בתרגומו). ערך גם ספר מחקרים על תרגום מערבית לעברית בשם תרגום לצידי הדרך: עיונים בתרגומים מן הספרות הערבית בימינו (1993).
רוב תרגומיו מאז מחצית שנות החמישים של המאה העשרים ועד היום מתמקדים בשירה הערבית המודרנית בסוריה, בלבנון, בישראל, במצרים ובעיראק, אך תירגם גם סיפורים מצריים קצרים וקטעים מן הטרילוגיה של נגיב מחפוז, שאת תרגומה המלא עשה ידידו סמי מיכאל. הקריטריון המרכזי לבחירתו בטקסטים לתרגום נובע מתחומי עניינו האקדמיים ומטעמו הספרותי האישי, שהתגבש בימי נעוריו בעיראק, שבהם היה עד ושותף לחידושים בתבניות השירה הערבית המודרנית ובתכניה. טעם זה בולט בעיקר באנתולוגיה "נהר פרפר" (1973), לקט של שירה סורית ולבנונית שתירגם וערך, ובבחירתו לפרסם קבצים משיריהם של המשוררים הישראלים מישל חדאד וסהאם דאוד, שהושפעו שניהם מכתיבתם של המשוררים הסורים, הלבנונים והעיראקים האהובים עליו.
בספריו ובעשרות מאמריו סלל דרך חדשה בתחום מחקר הסיפורת והשירה הערביות. מהבולטים במחקריו, ספרו The Changing Rhythm: A Study of Najib Mahfuz's Novels (1973), שהיה ספר המחקר הראשון בשפה אירופית על הסופר המצרי זוכה פרס הנובל לספרות. לאחרונה יצא ספרו מחצית היום: יצירה, מפגשים, תרגומים (2012), שמתייחס לכלל יצירותיו של מחפוז וכולל ניתוחים, תרגומים וביבליוגרפיה נרחבת. כמו כן, סומך כתב מאמרים על סיפורים מובחרים של הסופר המצרי הדגול יוסוף אדריס, וכן ספר בערבית על יצירתו (1972). חיבר ערך מכונן באנגלית על השירה הערבית הניאו-קלאסית, "The Neo-Classical Arabic Poets", בספר המבוא לתולדות הספרות הערבית Cambridge History of Arabic Literature (1992). מחקרו Genre and Language in Modern Arabic Literature (1991) עוסק בז'אנרים חדשים בספרות הערבית המודרנית. בנוסף, כתב מאמרים רבים על סופרים יהודים שכתבו בערבית ועל ייצוגם של יהודים בספרות הערבית המודרנית.
סומך, שהחל את דרכו הספרותית כנער משורר, התוודע אישית אל גדולי משורריה של בגדאד באמצע המאה העשרים, ובהם אל-ג'ואהירי ואל-סיאב. מאז עלייתו ארצה הקדיש את מרבית פעילותו למחקר, הוראה ותרגום, ולא שב לעסוק בכתיבת שירה. בשנים האחרונות פירסם שני ספרים אוטוביוגרפיים: "בגדאד אתמול" (2004); "ימים הזויים", קורות חיים 2000-1951" (2008).
בכרך הראשון, "בגדאד אתמול", הוא משרטט תמונות מאירועי חייו וחיי משפחתו בבגדאד בטרם עלה לבדו לישראל בגיל שבע-עשרה. להבדיל מכותבים אחרים בז'אנר זה, המשלבים זיכרונות אישיים עם אידיאולוגיה ציונית, הוא מתאר את חיי היהודים בעיראק מזווית הראייה האישית של בן למשפחה יהודית-חילונית שהשתייכה למעמד הבינוני המשכיל, שחייה היו טובים חברתית, כלכלית ותרבותית. ב"דבר"יו אמנם משתקפים אירועים חיצוניים שהשפיעו על חיי הקהילה, אך נקודת מבטו אישית. הוא מצטייר כאן כנער שואף לידע ובעל כישרון לשירה, האוהב את השפה הערבית ודבק בה אף על פי שהאנגלית היא שפת התרבות בבית ובבית הספר.
בספרו האוטוביוגרפי השני, "ימים הזויים", הוא מתאר פרקים בקריירה הענפה שלו כחוקר ספרות ערבית וכמתרגם, ומתמקד בדמויותיהם של חוקרים וסופרים שאותם פגש בישראל, בארצות הברית ובמצרים ושאיתם קיים קשרי עבודה וידידות. הוא נמשך בראש ובראשונה אל המרצים והסופרים הבלתי-שגרתיים, מפלסי הדרך במחקר וביצירה, אידיאליסטים ושוחרי שלום. המפגשים המתוארים בספר מעידים על כישרונו להתחבר עם אנשים שונים על בסיס המשותף להם ולו ולשבור מחסומים פוליטיים וגיאוגרפיים. על רקע הגיוון העצום של פעילותו האקדמית והספרותית מודגשים קווים ברורים של אהבתו לעברית ולערבית ולתרבויותיהן. הוא מתמיד ללכת לאורך יותר ממחצית המאה בדרך העצמאית שאותה התווה לעצמו כבר בנעוריו, וזאת לצד פתיחות ונכונות לקבל אל תוך חייו תחומי ידע ואנשים חדשים ומגוונים.

حسين, محمد. نفي المنفى الصهيوني والحنين إلى الجذور العربية: دراسة في "بغداد الأمس" لساسون سوميخ. بيروت: الانتشار العربي. 2012;
בהר, אלמוג. "שיחה עם ששון סומך: 'כדי שהאדם יהיה ערבי-יהודי הוא צריך שהמשורר הראשון שיקרא בחייו יהיה אל-מותנבי"'. "עתון 77" 335. 2008. 24-29; בן-דב, ניצה. "סיפורי חניכה מוחצנים: על '"בגדאד אתמול"' של ששון סומך". "חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות". ירושלים: שוקן. 2011. 165-157; מיכאל, סמי. "חלוץ מחקר הספרות הערבית המודרנית: על דמותו ומחקריו של הפרופ' ששון סומך". "ידיעות אחרונות" לשבת. 15.10.1993. 24‬; שניר, ראובן. "ערביות, יהדות, ציונות" – "מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק". ירושלים: מכון יד בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. 2005. 294-291, 304-298, 324-323.

חנה עמית-כוכבי ואריאל שיטרית