סופר
נולד בשכונת פרדס כץ בבני ברק, בן למשפחה מסורתית יוצאת לוב. כנער צעיר עבר עם משפחתו לצפון תל אביב. למד היסטוריה ופילוסופיה לתואר שני במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל אביב. מרצה לפילוסופיה ב"קמרה אובסקורה", במכללה למִנהל, בבית הספר לאמנות "מנשר" וב"בצלאל".
שלושת ספריו הראשונים עוסקים בנושאים שונים, אך מתאפיינים בטון משותף: דחוס, קצר נשימה, עמוס. הפרוזה שלו מביעה בראש ובראשונה דחיפוּת לְסַפֵּר וביקורתיות. בספרו "אמיליה" ומלח "הארץ": וידוי (בבל, 2002) תקף את הנושא היהודי המזרחי מזווית מפתיעה ומרתקת: דמותה של "אמיליה", סבתו של המספר, יהודייה לובית חריפת שכל, ניצולת שואה. סוכרי טען כי "אמיליה" היא האישה המזרחית האינטליגנטית הראשונה בסיפורת העברית. עצם הבחירה בדמות זו מערערת את ההבחנה השגורה בתרבות הישראלית בין הנרטיב התרבותי האשכנזי לנרטיב המזרחי. ערעור זה הוא המצוי בלב התודעה המספרת של סוכרי עצמו: אפשר לקרוא את "אמיליה" ככתב-אחרוּת של הנכד, הנעזר במופת של סבתא.
במוצהר, מטרתו של המספר היא היפרדות מהחברה הישראלית; אך מאליה עולה השאלה: הלוא אילו רצה המחבר באמת להיפרד, באמת להינתק, היה מעשה כתיבת הספר הזה הדבר האחרון שהיה עליו לעשות; שהרי הספר מכניס אותו בבת אחת אל תוך גופה של הספרות העברית, שהטקסט שלו כה מסתייג ממנה. מרטין היידגר, הפילוסוף המרכזי בחייו של המספר ברומן (סוכרי מלמד את הגותו), כתב כי גשר מעל נהר לא סתם מחבּר גדות שכבר נמצאות שם. הגדות מתהוות כגדות רק כאשר הגשר חוצה את הנהר וגורם להן לנוח זו מול זו. "אמיליה" הוא גשר כזה. בהפרידו את שתי הגדות, גדת המספר וגדת החברה הישראלית, הוא גם מחבר ביניהן. באופן דומה, בתהליך ההיפרדות והאינדיווידואציה של המספר ביחס לסבתו, הוא תופר אותה אל חייו, ולמעשה גם תופר אותה אל הישראליות, שהיא מתנערת ממנה במופגן.
את הזעם הרהוט של "אמיליה" (שאחד ממקורות ההשפעה שלו הוא הפרוזה של הסופר האוסטרי תומס ברנהרד) פיתח סוכרי בשני ספריו הבאים. את "מקלטור" (2005) אפשר לקרוא כפרודיה פוליטית על עלילת "המשולש הרומנטי" השחוקה. הגיבורים כאן הם המספר, שורה ארוכה של נשים ומדינת ישראל. המדינה היא כעין מאהב-מתחרה מרושע, המחבל בכל המפגשים הארוטיים של המספר, ובהכללה – בחייו הפרטיים, בגלל נוכחותו המתמדת ברקע: "הזִקפה הלאומית הסבה [לאהובתי] עונג שאני לא הייתי מסוגל להעניק לה בשום מצב" (32). גם בספר זה מגלה המספר, לצד בריחתו העוינת והבלתי-פוסקת מ"המדינה", עד כמה הוא חלק ממנה ובאיזו מידה הוא דומה לה: "אני עצמי תוצר מובהק של המדינה… נגוע כל חיי הבוגרים בגסות, ברהב, בקרתנות…" (58). זהו סיפור שנראה תחילה כסיפור של "איש טוב", כעין פרטיזן הנלחם בחברה מושחתת, אבל הוא הופך אט-אט לסיפור מורכב יותר של סימביוזה מעיקה.
הארוטיקה ב"לא תקין רומנטית" (2009) מתוחה בין מורה בבית ספר תיכון ותלמיד הצעיר ממנה בשלושים ושש שנה. בספר בולט העירוב בין הארוטיקה ללהט האידיאולוגי-חינוכי והאנטי-ממסדי של המורה, עירוב מוזר המזכיר את דיבורו המעורב, המפצל-ממזג של סוכרי עצמו.
ספרו האחרון עד כה הוא הרומן הראליסטי בנגאזי-ברגן-בלזן העוסק בשואת יהודי לוב. הספר מבוסס על מחקר ועל עדויות של בני משפחתו של הסופר, והוא מתמודד עם הסבל של יהודי צפון אפריקה בשואה, נושא שנכתב עליו מעט בספרות הישראלית. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס ברנר (2017).

אלמוג, רות. "יש לפרדס כ"ץ סופר משלה". "הארץ" תרבות וספרות. 3.1.2003. ה'1; בורשטיין, דרור. "הקשר הגורדי שבו מסובכים המספר והמדינה". "הארץ" ספרים. 2.11.2005. 10; בן הראש, משה. ""אמיליה" ומלח "הארץ" – וידוי". "אפיריון" 83. 2003. 23; סלע, מיה. "זה לא יכול להיות, אמרה המורה (ריאיון)". "הארץ" גלריה. 6.3.2009. 3, 20.

דרור בורשטיין