משוררת, מתרגמת ועורכת
נולדה ביפו. בילדותה התגוררה שנים אחדות בארגנטינה ובקולומביה. בוגרת תואר ראשון בתולדות האמנות ובלימודים ספרדיים ולטינו-אמריקניים ותואר שני בספרות כללית והשוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בתום לימודיה התגוררה חמש שנים בניו יורק.
ספר שיריה הראשון, "דומסטיקה", ראה אור ב-2002 בהוצאת עם עובד. אחריו הופיעו "ערב רגיל" (2006); הפואמה "קפה השמש הכחולה" (בליווי ציורים מאת מירה צדר, 2007); "לשכוח לראשונה" (2009); "שקספיר לפני השינה: 14 המחזות הגדולים בקיצור ובצורת סיפור" (2011); "להביט באותו ענן פעמיים" (2012); לחצר הפנימית (2015). שירתה מתאפיינת בשפה עשירה ועם זאת נקייה וצלולה, במגוון של צורות ומבנים שיריים ובריבוי של נוקטורנים – שירי לילה, הבולטים בזרימה המוזיקלית שלהם.
במוקד חלק ניכר מיצירתה ניצב הבית, הנבחן על שלל משמעויותיו: כמקום מגורים, כאהבה, כמשפחה, כאחוזת בית (העיר תל אביב, כמרחב החברתי-הפוליטי הישראלי) ואף כישות נפשית. הבית, בטוח ומאוים, נכסף וכובל, על שכבותיו התת-קרקעיות ואפשרות חורבנו התמידית, מתואר מפרספקטיבות שונות: מפי הדוברת, אשת משפחה החיה בבית במרחב התל-אביבי; דרך דמותם של חסרי הבית: ההומלס העירוני, הנווד הנצחי; או דרך דמויות פלסטיניות המתמודדות עם הרס בתיהן ואובדן יקיריהן. הפואטיקה שלה משרטטת את מערכת העצבים הסמויה מן העין המתקיימת תחת התפאורה החיצונית, הביתית או העירונית הריאליסטית, היציבה לכאורה. גיבוריה מתוודעים לסדק הנפער בעולם המוכר, לרוב בשעת לילה, בין ערות לשינה. בשעה זו, שהגבולות בין פנים לחוץ מיטשטשים, הם נחשפים למרחב קמאי מאיים, המכיל יסודות בסיסיים שאבדו לנפש ולתרבות, והיעדרם גורם לשיבוש בתחושת שייכות ראשונית. לעתים האובדן הזה נקשר בהוויה יצרית ארכאית. במקרים אחרים מדובר במגע שנגדע או במשאת נפש נכזבת.
תחושת האיום המלווה את שירתה מקבלת לעתים פנים קונקרטיות, הנקשרות לחרדה מפני הסכנה והפורענות האורבות תדיר לחייהם ולשלומם של קרובים ואהובים, לתחושת חוסר האונים אל מול היעדר היכולת לגונן עליהם, ולאבל על אלה שאבדו. החרדה והאבל קושרים הדוקות את האמירה האישית לפוליטית. כך מוארת ההוויה הפלסטינית דרך המוקד האישי-אוניברסלי: באמצעות ההקשר המשפחתי, שגרת החיים שנפרעה, בהרס הבית ובמוות שרירותי.
עולמה של ניצן נטול קדושה. רעות וסכנות אורבות בו באופן דטרמיניסטי ומתעתע, וההיגיון המושל בו אבסורדי ואכזרי. עם זאת החיים, האהבה והמגע האנושיים מועלים בו למדרגה כמעט דתית, וזאת חרף אוזלת היד, הזמן הקצוב ושיברון הלב הטבועים בהם בהכרח מראשיתם.
שירתה זיכתה אותה בפרס שר התרבות למשוררים בתחילת דרכם (2001), בפרס לספרי ביכורים (2002), בפרס ברנשטיין (2008), בפרס ראש הממשלה (2010) ועוד. שיריה תורגמו לאנגלית, לערבית, ליפנית, לפורטוגזית ולשפות אחרות, והופיעו באנתולוגיות בצרפתית ובגרמנית.
ב-2015 פרסמה ספר פרוזה ראשון את כל הילדים בעולם.
לצד פעילותה כמשוררת, ניצן תירגמה עד כה יותר משישים ספרים מספרדית ומאנגלית, והעשירה את הספרות העברית בשורה של יצירות מופת. בין השאר תירגמה יצירות מאת בורחס, גרסיה לורקה, גרסיה מארקס, ורגס יוסה, מוניוס מולינה, מוריסון, מקיואן, סרוונטס, פאס, פואנטס וקורטאסר. על תרגומיה זכתה פעמיים בפרס היצירה למתרגמים (1995, 2005), במדליה של כבוד מטעם נשיא צ'ילה על תרגום שירת פבלו נרודה (2004), ובפרסים נוספים.
החל מ-2003 עורכת ניצן את סדרת "לטינו" לספרות היספאנית בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ב-2005 הופיעה בעריכתה האנתולוגיה "בעט ברזל, שירת מחאה עברית 2004-1984", ומ-2008 היא עורכת את "מקומי", סדרה לספרות מקור בהוצאת כרמל, ואת כתב העת "אורות". ב-2017 הייתה שותפה בהקמת כתב העת המקוון המוסך. ספרה האחרון עד כה הוא ספר השירים אטלנטיס (2019).

ברונובסקי, יורם. "לגעת בצורות יפהפיות". "הארץ" תרבות וספרות. 22.1.1999. 14; הולנדר, אורי. "כמיהה לחושך הרווי". "מעריב" ספרות. 5.9.2003. 27; חבר, חנן ומשה רון. "אז עוד לא ידענו שהכיבוש יהיה תמיד". "הארץ" ספרים. 15.6.2005. 58; וייכרט, רפי. "חיה קטנה אורבת בחושך". "מעריב" ספרות. 17.3.2006. 29; אמיר, דנה. "צד הצעקה – 'לשכוח ראשונה"'. "הארץ" ספרים. 12.8.2009. 15.

שי צור