סטיריקן, סופר ותסריטאי
נולד בנתניה. למד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, אך בעקבות מלחמת יום הכיפורים לא סיים את לימודיו. החל את דרכו ככותב טור סאטירי בשבועון הסטודנטים "פי האתון", שבו ייסד וערך את המדור הסאטירי. בהמשך כתב במדור הסאטירי "זו ארץ" בשבועון "העולם הזה" בעריכתו, ופרסם את הספר "Zoo ארץ Zoo?" (עם ב' מיכאל, חנוך מרמרי, אפרים סידון, דודו גבע ודיק קודור). כתב טורים סאטיריים בעיתון "הארץ" ובמקומוני רשת "שוקן", היה מבקר תיאטרון בעיתון "גלובס", כתב במדור "דעות" בעיתון "מעריב" והקים את מוסף הפנאי "עכבר העיר" של המקומון "העיר". משנות השבעים פרסם ספרי קומיקס וספרי ילדים רבים ("אהלן וסהלן", "ספר מגוחך"), כתב לתוכניות טלוויזיה ("ניקוי ראש" ו"זהו זה!"), ונחשב דמות מרכזית בתחום ההומור והסאטירה בארץ. כמו כן כתב טור פמיניסטי בעיתון "חדשות"; אסופה של טוריו הללו ראתה אור בספרו "פמיניסט" (1991). היה נשוי לבמאית אורנה בן-דור, לאחר מכן לעורכת עינת ניב, וכיום בן זוגה של הסופרת מאיה לביא. לימד תסריטאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, שם עמד בראש מגמת התסריטאות. כיום הוא כותב טור שבועי במדור "דעות" בעיתון "הארץ".
רומן הביכורים שלו "החיים קשים, אה?" (2014) מתאר את מציאת הסיפור האמיתי, לכאורה, מאחורי משל "בגדי המלך החדשים". בסיפורו של ניב, המתרחש במאה התשע-עשרה, החייטים הם מרגלים של אויבי המלך, הילד נענש על הגילוי שהביך את המלך, וברקע מתחוללת מלחמת אחים עקובה מדם. הספר, שבדיה נערמת בו על בדיה עד ליצירת סיפור הומוריסטי, אפוקליפטי ורווי אלימות, זכה לביקורות מעורבות. בצד תשבוחות על עלילה מקורית והומור שנון, היו מבקרים שעמדו על קושי בהנעת העלילה, העמוסה, לדבריהם, בבדיחות שחוקות. בשנת 2016 הוציא לאור את ספרו "שִׂטְנָה", ובו פוסט שפרסם על חיילי צה"ל ואסופה של גידופים ונאצות שהוטחו בו בתגובה. מקצת התגובות אוירו כקריקטורות בידי עמוס בידרמן. את הספר פרסם בניסיון לשקף את השנאה וההסתה נגד דעות המבקרות נושאים הנחשבים לטאבו בישראל.
בשנת 2019 יצא לאור ספרו הדיסטופי "בסוף כולם נמותו", ונכנס לרשימת שנים-עשר המועמדים הסופיים לפרס ספיר. עלילתו מתרחשת בלילה אחד, ומגוללת את חוויותיהם של חמישה גברים ישראלים שנמלטו מישראל החרבה בעקבות מגֵפה, וכעת עובדים על אסדה לפינוי אשפה בניו יורק. הקריאה בספר זה, שלא כמו בספר רגיל, מתחילה בכריכה הקדמית ונגמרת בכריכה האחורית – דבר היוצר תחושת אינטנסיביות הנקשרת לייאוש ולחוסר המוצא העולים מן העלילה. באמצעות רגעים הומוריסטיים ודיאלוגים פרודיים מתמודד הספר עם סוגיות קשות כמו מוות, פליטות וזרות. כתיבתו של ניב נעה בין אלגוריה לריאליזם, ומותחת ביקורת חברתית נועזת באמצעות הומור שחור וסרקזם. יצירותיו מערערות את הנרטיב הציוני וקונספציות פוליטיות רווחות באמצעות נימה סאטירית המשולבת בתיאורים גרוטסקיים וקודרים.
ניב כתב גם תסריטים לסרטים (למשל "שואה טובה" מ-1985 ו"ארץ חדשה" מ-1994), ופרסם ספרי עיון בתחום הקולנוע. כתיבתו העיונית ניחנת גם היא בביקורתיות השואפת לחשוף את האלמנטים הנסתרים ביצירות שהוא מבקר. בספרו "החיים יפים אבל לא ליהודים" (2000) הוא מציג פרשנות ביקורתיות לסרט "החיים יפים" (1997) של הבמאי רוברטו בניני. ניב קושר בין פסיכולוגיה לקולנוע וטוען, בין השאר, כי הסרט תומך בטיעוניהם העיקריים של מכחישי השואה ורווי היבטים תאולוגיים נוצריים המצדיקים את השמדת היהודים בשואה ככפרה על רצח ישו. הספר תורגם לאנגלית (2003). ביקורתו החברתית מופיעה גם בספרי הילדים שכתב. למשל, בספרו "קוקוריקולום ויטה" (2014) מציג ניב את היחס המזלזל לזִקנה הנדחקת לשוליים ומיוצגת בתרבות כמה שאבד עליו הכלח. בשנת 2020 פרסם את ספרו "אהבה קטלנית 977". במרכז עלילתו, המשלבת מאפיינים דיסטופיים, עולם שבו האדם נתון למגבלות נוקשות, ובראשן איסור על רגשות אהבה ומימושם. התיאורים הקצרים והתמציתיים שבספר יוצרים קצב אינטנסיבי, הממחיש את הממד הטכני של החיים במציאות הנתונה לחוקים ומגבלות ומשקף את המתח שבין געשת רגשות האדם לבין חוסר יכולתו לבטאם.

יעקובוס-רנצר, דפנה. "הסאטירה המיואשת של קובי ניב". "הארץ". 13.11.2015; אחיטוב, נטע. "'בסוף כולם נמותו': הדיסטופיה כבר כאן – העולם הטיל סגר על ישראל". "הארץ". 10.4.2019; אברמסון, עדנה. "'קוקוריקולום ויטה': על כדורגל ובטחון עצמי". "ynet". 18.10.2011;

רותם פרץ