משורר, מתרגם ועורך
נולד בעיירה טלוסטה, גליציה המזרחית. התחנך ברוח המסורת בביתם החסידי של הוריו, בחדר ואצל מלמדי גמרא. בן תשע התייתם מאמו, וכדי להקל על אביו נלקח לגור בבית אחותו הבכירה והנשואה, שטיפלה בו כאם. בספריית אבי גיסו, שהיה תלמיד חכם ומשכיל, התוודע ליצירות סופרי ההשכלה, ובהן הרומן "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, שעורר את שאיפתו לעלות לארץ. בנעוריו חשב שעיקר כישרונו בציור ורצה ללמוד ב"בצלאל" בירושלים ואף התקבל כתלמיד על סמך ציוריו, אבל מחוסר אמצעים לא התמלאה משאלתו. במקום זה למד בסמינר עברי למורים בלבוב (1926-1931). עד שעלה לארץ (1933) שימש מורה בבית הספר העברי "תרבות" בהורודנקה, גליציה, והיה פעיל בתנועת הנוער החלוצית "גורדוניה".
לאחר עלייתו עבד זמן קצר כצבע ולימד כמה שנים בבית ספר תיכון למסחר בתל אביב. מ-1937 ואילך עסק בעבודות עריכה, תחילה ב"דבר" ומ-1946 בעם עובד. היה עורך "דבר" לילדים (1953-1949) ואחר כך עבד בסוכנות היהודית בעריכת כתב העת לנוער "עתידות", ומ-1959 היה עורך לשוני בהוצאת הספרים של הסוכנות, "הספרייה הציונית". במשך יותר משלושים שנה היה חבר האקדמיה ללשון העברית.
בנעוריו כתב שתי בלדות שהחליט לגנוז, אבל הן מבשרות את הסגנון השירי שיעדיף בעתיד. שיריו הראשונים שראו אור היו ליריים, רובם נכתבו ביידיש וקצתם בעברית. הם פורסמו ב"בדרך", ביטאון הסמינר שבו למד, ומאוחר יותר ב"יידישע צייטונג" (לבוב, 1931), בחתימת שמעון גינסבערג, ובירחון "הסולל" (כסלו, 1933). שירו העברי הראשון שנכתב בארץ, הסונטה "בדידות", פורסם בקובץ הספרותי "אורחה" (1934), ושיריו הבאים פורסמו בעיקר ב"דבר", וכן במאספים ובכתבי עת לספרות. הוא כתב שירים בעלי אופי חברתי אקטואלי ופואמות על דמויות מקראיות, אבל במשך הזמן גברה נטייתו לשירה סיפורית בכלל ולבלדה בפרט, שנעשתה לז'אנר העיקרי בשירתו הניאו-רומנטית, ושורשיה נטועים בקרקע גידולו. הוא התרשם מבלדות עממיות בפולנית וביידיש ששמע בילדותו, ומבלדות של המשורר הפולני אדם מיצקביץ' שקרא בנעוריו. בקובץ הביכורים שלו, "בשבעה מיתרים" ("דבר", 1939), נכללו גם בלדות חסידיות עממיות.
חטיבה אחרת בשיריו הסיפוריים עוסקת בהווי חייהם של בני קהילתו במחצית הראשונה של המאה העשרים ובנופי ציון וירושלים, כפי שהשתקפו בחומש ובאגדות חז"ל. הוא נמנה עם הסופרים המתארים את האורות שבהוויה הגלותית. זיקתו למסורת מתגלה בין השאר בתיאור מלבב של לימודיו בחדר ("אלף", 1945), בפואמות שלו על בית המקדש בפארו ובחורבנו, ובשיר על רש"י ופירושיו. למשמע הידיעות הראשונות על השואה גברו געגועיו לעולם היהודי שחרב, והוא כתב עליו בכאב ובהמיית לב.
לפי תפישתו הפיוטית, המוסברת בלקט רשימותיו "דבר"ים על אופנם (1976), הספרות מיועדת לרבים ולא ליחידי סגולה, ולשונה צריכה להיות מובנת. לכן כתב את יצירותיו בשפה ברורה ובסגנון קולח. ומאחר שסבר כי "מיטב השיר אמיתו", תיאורי האירועים והדמויות בשיריו, שחלקם בעלי אופי אוטוביוגרפי, נאמנים בעיקרם למציאות. הבלדות שלו על נפלאות הצדיקים מבוססות על סיפורי המסורת החסידית ואינן פרי דמיונו, כמו ש"דבר"י השיר ההומוריסטיים שכתב נסמכים על סיפורים עממיים. הוא אף הקפיד "בדרך" כלל על קצב, משקל, חרוז ומשחקי לשון. כל אלה חיבבו על הקוראים את קובצי שיריו, שנעשו רבי-מכר ונדפסו בכמה מהדורות: "עשרה שערים: שירים ובלדות" (1943); "ספר השירות והבלדות" (1950); "שירות עם בלדות" (1956). כלל יצירתו הפיוטית כונס בספרו אור זרוע, "ספר השירות והבלדות" השלם (1959 ועוד מהדורות).
היה גם מתרגם פורה לעברית, ורשימת תרגומיו כוללת יותר מחמישים כותרים, רובם הגדול מיידיש. הבולטים שבהם: "כתבי י"ל פרץ" בעשרה כרכים (1960-1948), שתרגומם זיכה אותו בפרס טשרניחובסקי (1949), והאנתולוגיה "על נהרות" (1956 ועוד), הכוללת יצירות של תשעים וארבעה סופרי יידיש. על פועלו להפצת ספרות יידיש בעברית קיבל את פרס איציק מאנגר (1979).

יניב, שלמה. "הבלדה העברית בת-זמננו, מסורת וחידוש". 1999. חיפה: אוניברסיטת חיפה. 23-49; סדן, דב. "בין דין לחשבון". תל אביב: דביר. 1963. 105-111; —. "חדשים גם ישנים" א'. תל אביב: עם עובד. 1987. 55-60.

ישראל לנדרס