מחזאי ותסריטאי
נולד בזכרון יעקב, דור חמישי בארץ. סיים לימודי תואר ראשון במתמטיקה ובפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים והתכוון להיות מתמטיקאי, אך במלחמת יום הכיפורים ב-1973 הצטרף למחאה הציבורית נגד ממשלת גולדה מאיר ומשה דיין, והחליט לפרוש מלימודי התואר השני ולעבור לעיסוק ב"תיאטרון", לאחר שהשתכנע שניתן להשפיע באמצעותו על הפוליטיקה והחברה. ב-1976 השתלם בבתי ספר ל"תיאטרון" באנגליה ובארצות הברית, וב-1977 העלה את יצירתו הראשונה ל"תיאטרון": "דונים" (תרכובת משובשת של המילים א"דונים" וני"דונים"), הצגת רחוב ניסיונית שהועלתה על ידי הקבוצה העצמאית "מדוגה", שהקים בחסות "תיאטרון" ירושלים. עם אותה קבוצה הפיק וביים עד 1978 עוד שתי הצגות רחוב, שבעיקרן היו אנטי-מלחמתיות. בהמשך (1983-1978) היה במאי ודרמטורג ב"תיאטרון" "החאן" הירושלמי, שם ביים את "צהריים קסומים" ו"לפוצץ אותם", ואף כתב וביים לנוער את "אגדת שלושה וארבעה" (על פי ח"נ ביאליק).
עם הצגת מחזהו הראשון, "קסטנר", ב"תיאטרון" "הקאמרי" ב-1985 הגיע למודעות ציבורית. המחזה, בבימויו של אילן רונן, ניסה לערער על הדימוי הציבורי של רודולף "קסטנר", עסקן ציוני בהונגריה הכבושה, שניהל מגעים עם הנאצים כדי להציל יהודים והואשם כמשתף פעולה. במחזהו של לרנר, "קסטנר" הוצג כגיבור היסטורי, וליתר דיוק – כגיבור טרגי. פגיעה זו במוסכמות נתקלה בתגובות של אי-הסכמה, אולם ההצגה עצמה הועלתה פעמים רבות והיתה אחת הבולטות באותו עשור. לרנר הרחיב את היריעה כעבור עשור בדרמת הטלוויזיה "משפט "קסטנר"", שבה עסק ביחסה של החברה הישראלית לשואה ולניצוליה. בין השאר הוצגה בסדרה חנה סנש, הגיבורה הלאומית, כמי שנכנעה לעינויי הנאצים והסגירה את שני הצנחנים שאיתם יצאה לשליחותה. הז'אנר שבו נוצרו יצירות אלה היה תערובת של בדיון ועובדה היסטורית, והגבול בין יצירת הדמיון של המחבר לנתונים העובדתיים לא היה ברור תמיד. מסיבה זו הוגשה על ידי אחיה של חנה סנש ובניו ועמותת "הנשים למען עתיד ישראל" של נדיה מטר לבית המשפט העליון בקשה שלא לשדר בטלוויזיה את הפרק שבו מטיח "קסטנר" דברים ברוח זו באמה של חנה סנש. השופטים דחו את הפנייה בנימוק שהתוספות הדמיוניות הן בגדר חופש הביטוי ושום בדיון אמנותי אינו יכול לפגוע בדמותה ההיסטורית של חנה סנש. לרנר, מצדו, הסתייג מנימוקי השופטים וטען כי מה שכתב בתסריט מבוסס בדייקנות על הכתוב בספרם התיעודי "השטן והנפש" של יואל והנזי בראנד, שותפיו של "קסטנר" לוועדת ההצלה הציונית בבודפשט.
ב"חבלי משיח", שהוצג כעבור שנתיים (1987), חקר את התהליכים העוברים על אנשי התנחלות בשומרון עם חתימתו של הסכם שלום עתידי בין ישראל לירדן, כאשר כמה קנאים בין המתנחלים מפוצצים את המסגדים שעל הר הבית כדי למנוע את מימוש ההסכם. במחזה "פולארד" (1995), שהועלה ב"תיאטרון" "הקאמרי", העמיד במרכז את היהודי האמריקני ג'ונתן "פולארד" שהורשע בריגול למען ישראל, אך לבד מן העובדות הבסיסיות לא היתה בו אף לא שורה אחת המבוססת על שחזור שיחותיהם של "פולארד" או של מפעיליו. עם זאת נתקלה ההצגה בהתנגדותם של הישראלים המעורבים בפרשה, מחשש שייפגעו, וכך התנהלו מגעים עם נציגיהם של האישים הללו, שהציעו לממן את העלויות שהושקעו בהפקה כדי לבטל אותה. ההצגה אמנם הועלתה, אך לא זכתה לאותה הצלחה כמו "קסטנר", אולי מפני שהעניין של קהל ה"תיאטרון" הישראלי בנושאים פוליטיים הלך ודעך באותה עת.
לאחר רצח יצחק רבין הזמין ה"תיאטרון" "הקאמרי" מלרנר מחזה על הרצח וסיבותיו, אך בסופו של דבר החליט ה"תיאטרון" שלא להפיק אותו. המחזה הועלה בהיילבורן, גרמניה (2000) ואחר כך בארצות הברית (2006) ועורר תגובות חריפות של גולשים באינטרנט, שלא צפו בו אך קראו עליו. גם מחזהו "ההודאה", שדן בגירוש ערבים מן הארץ ב-48', אמור היה לעלות ב"תיאטרון" חיפה ואחר כך ב"תיאטרון" "הקאמרי", אך שני התיאטרונים ביטלו את ההפקה. "חבלי משיח" שב והועלה ב-2007 ב"תיאטרון"J בוושינגטון בגרסה חדשה, שבה העלילה מתרחשת לאחר ההתנתקות מעזה, זכה לביקורות נלהבות ואף היה מועמד לפרס הלן הייס כמחזה הטוב ביותר. ב-2007 הועלה ב"תיאטרון" Goldenthread בסן פרנסיסקו המחזה "בנדיקטוס", המתרחש ערב התקפה אמריקנית על מתקני הגרעין באיראן. המחזה "חייל שב הביתה", שתיאר את קורותיו של חייל שהיה מעורב ברצח פלסטינים, הועלה בסן פרנסיסקו (2004) לאחר שהוצג בישראל ב"צוותא" (2003).
המחזה "הנאהבים והנעימים", שנכתב על פי סיפור של י' בשביס-זינגר בשיתוף עם ישראל זמיר, המגולל את סיפורם של שני תלמידי ישיבה שאינם מצליחים לממש את אהבתם האסורה, הועלה בוושינגטון (2004) לאחר בכורתו בישראל ב"תיאטרון" "הבימה" (2003). אך בעוד שבחו"ל מועלים מחזות חדשים שלו, בישראל לא הוצג שום מחזה של לרנר בשנים 2007-2004. במקביל לכתיבת דרמה ל"תיאטרון" עוסק לרנר בכתיבה לקולנוע ולטלוויזיה ומשמש כמרצה לכתיבת דרמה ב"סמינר הקיבוצים" ובאוניברסיטת תל אביב. יצר גם את "קו 300", מיני-סדרה בת חמישה פרקים העוסקת בפרשת ההריגה של המחבלים שהשתלטו על אוטובוס "קו 300" בידי השב"כ (1997), ואת "המכון" – סדרת דרמה בת שנים-עשר פרקים המתרחשת במכון לטיפול פסיכולוגי ומתמקדת במטפלים, משפחותיהם, מטופליהם, וביחסיהם עם מטופליהם (2001). ב-2008 הושלמו שני סרטים נוספים שכתב: "אביב 1941" העוסק בקורותיה של משפחה יהודית המסתתרת מפני הנאצים בכפר בפולין, והסרט "אלטלנה" העוסק בפרשת אוניית הנשק של אצ"ל שהוטבעה על ידי כוחות צה"ל בפקודת בן-גוריון בעיצומה של מלחמת העצמאות.
לרנר הוא מהמובילים ביצירת המחזאות התיעודית הישראלית וממובילי המגמה ליצירת מסורת של "תיאטרון" פוליטי רדיקלי בישראל. מחזותיו ותסריטיו מייצגים תופעה ייחודית בנוף האמנות הישראלי: דרמה חברתית פוליטית, בעידן שבו רוב היצירה התיאטרונית והקולנועית מתחברת אל הקונצנזוס הפוליטי ומתחמקת מלערער על הנחות היסוד שלו. בשנת 2014 זכה בפרס לנדאו מטעם מועצת הפיס לתרבות ואמנות. שני מחזותיו האחרונים עד כה – עושה כרצונו והייתי שם – עוסקים בנושאים אקטואליים מסעירים ושנויים במחלוקת: סיפורה של אסתי וינשטוק, מי שנטשה את העולם החרדי ואת חסידות גור לאחר שיחסיה עם בעלה הגיעו למשבר, והתאבדה לאחר שנאסר עליה לקיים קשר עם בנותיה, וסיפורו של קצין תותחנים שטיווח את תותחי הסוללה שלו על אזרחים ברפיח בעת הפעלת נוהל חניבעל במבצע "צוק איתן" ב-2014.

גילולה, לאה. "רצח רבין – ניסוי וטעייה: על 'רצח יצחק' מאת מוטי לרנר". "במות ומסך" 4. 2009. 43-28; קינר, גד. "'האשליה שניתן לגאול את העולם בכתיבה, היא מרכיב הכרחי בדחף לכתוב': על יצירת מוטי לרנר, עם פרסום הספר 'שבעה מחזות"'. "תיאטרון" 26. 2009. 31-9.

חיים נגיד