משוררת וסופרת
נולדה בתל אביב. למדה תואר ראשון בפילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, ולימודי תעודה בתקשורת ועיתונות באוניברסיטת בר-אילן. דוקטורנטית ללימודי מגדר בבר-אילן. ממקימות הוצאת סאגה. קובץ ראשון משיריה התפרסם בקונטרס לשירה "הִנֵה 6" (1995). העורך נתן זך ציין בדברי הפתיחה כי שירתה הבשלה משקפת "תמונת מצב של חיי אשה, תל-אביבית עד לשד עצמותיה […] חסרת אלוהים, רחמים עצמיים, חסד וחנינה". זוהי שירה אינטנסיבית, רבת-עוצמה ואותנטית, המתארת מצבי יסוד יומיומיים בחייה של אישה כמו "אגרוף בבטן". חומרים אלה מעסיקים אותה גם בשאר יצירתה. בקובץ הסיפורים "שפתיים בלונדיניות ושיער דובדבן" (1997) היא חושפת את הכמיהה לאהבה וזוגיות המוצגות כבלתי אפשריות. בכל אחד מהסיפורים מתקיימים מפגשים זוגיים שמובילים לפרֵדה, הטמונה בהם מראש. הסיפורים כתובים כקולאז' של דימויים אורבניים בעלי איכות קליפית-ניאונית המצטרפים לאמירה נוקבת ומשעשעת לפרקים על המציאות התל-אביבית. גם הרומן "חיים כמעט מתוקים" (2002) מתאר את החיים האורבניים המנוכרים. כאן הסגנון מרווח ואטי יותר, ורוחב היריעה איפשר לה לפרוש את חייהן של הדמויות בצורה מלאה ומתונה. ליברמנש מעצבת כאן דמויות שוליים לא מושכות, אפילו דוחות. אלה דמויות המדשדשות בשולי הקיום התל-אביבי הלכאורה צעיר, זוהר והייטקי. שתי הדמויות המרכזיות הן דמויות מזדקנות, נכות רגשית ולכודות בתסביכי מיניות, מה שמונע מהן כל אפשרות ליצירת קשר אינטימי.
עמדתה הפמיניסטית אקטיביסטית מתבטאת ב"פגומות" (2005), ממואר פולמוסי שבו היא חושפת את מאבקה להצלת רחמהּ מכריתה לאחר שהתגלו בו מיומות. גם כאן כתיבתה חדה וחסרת רחמים. למרות הסיפור האישי הקשה היא נמנעת מרחמים עצמיים, ובוחרת להיאבק בקהילה הרפואית הגברית באמצעות כלי הנשק שלה – נתונים מדעיים, מחקרים וסטטיסטיקות. בה בעת היא חושפת עולם נשי אינטימי שעל גבול הטאבו.
ספרה האחרון עד כה הוא ספר השירה התפוררות קוהרנטית (2015).

לאופר, רות. "הוואקום של עולמם". "הארץ". 24.6.1998. 7; מלצר, יורם. "המאבק בקלישאות (על '"חיים כמעט מתוקים"')". "מעריב". 12.7.2002. 26; צור, שי. "התל-אביבים השקופים". "הארץ". 12.3.2003. 6.

בתיה שמעוני