סופר
נולד בעיירה שפיקוב שבפלך פודוליה, אוקראינה, למשפחה שהקימה מתוכה את שושלת אדמו"רי צ'רנוביל לשלוחותיה השונות. גדל בחצרו של סבו, האדמו"ר מטריסק, ולמד בעיקר בעצמו לימודי קודש וחול. חלק משנות ילדותו חי בוורשה, שם התוודע לי"ל פרץ. ב-1918 למד בגימנסיה באודסה והתקרב לביאליק. בפרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה ב-1919 נמלט לבסרביה (אז בתחום רומניה), התגורר בקישינב ולימד בבית ספר לילדי הפליטים. בתקופה זו פירסם סיפור ראשון ביידיש בעיתון המקומי "דער ייד". ב-1921 יצא לברלין, שם שמע באוניברסיטה הרצאות בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. ב-1924 החל לפרסם סיפורים בעברית בשבועון "העולם", ומאז השתתף דרך קבע בעיתונות הספרותית. ב-1926 היגר לארצות הברית. מ-1927 לימד פסיכולוגיה והיסטוריה יהודית במכללה העברית למורים בבוסטון. ב-1948 עלה לארץ אחרי שהוזמן לשמש עורך בהוצאת "דביר", והתיישב בתל אביב.
יצירתו הענפה כוללת בעיקר רומנים היסטוריים וביוגרפיים, ובתחום זה – שלא היה עשיר בספרות העברית – טבע את חותמו המובהק. רוב ספריו מוקדשים להמחזה עלילתית-דרמטית של חיי אנשי רוח יהודים, וכן לסיפור קורותיהם של גיבורי פרשיות היסטוריות שונות בתולדות ישראל מימי בית שני ואילך. יצירתו המשמעותית הראשונה היא הרומן "אוריאל אקוסטה", על הסופר-הפילוסוף המורד ששלושת כרכיו הופיעו מ-1933 ועד 1938. לאחר מכן הוסיף וחיבר רומנים על תיאודור הרצל (1939); אחד העם (1941); ולטר רתנאו (1943); אלפרד דרייפוס (1944); רש"י (1946); מרדכי עמנואל נוח ("איפה ארץ אררט?", 1954); שבתי צבי וברוך שפינוזה ("הסער וההגה", 1958); וכן רומן מימי חורבן בית שני ("רום ותהום", 1951). ספרו "לפידים בלילה" (1954) הוא אסופת סיפורים היסטוריים על אישים יהודים ולא-יהודים. תשומת לב מיוחדת הקדיש לדמויות מתולדות החסידות, ושיקע בסיפורי חייהן מן הידע האינטימי שספג כבן למשפחה חסידית מיוחסת. עם ספריו אלה נמנים: "הבתולה מלודמיר" (1948); "הלב והחרב" (על רבי נחמן מברסלב, 1955); "גאולה על ידי אהבה" (על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, 1960); "מחושך לאור" (על רבי ישראל בעל שם טוב, 1964). זיכרונות ילדותו בחצרות האדמו"רים ורשמי נדודיו בעולם הזינו את הרומנים "מעולם לעולם" (1948) ו"החצר הפנימית: קורות משפחה" (1954).
הישגו הספרותי של טברסקי שנוי במחלוקת. לזכותו נזקפו השחזור המהימן של הרקע לחיי גיבוריו, החל בהקשר ההיסטורי הרחב וכלה בשליטה בפרטי התקופה ואביזריה, וכן העיצוב הפסיכולוגי המפורט של תהליכי הנפש המפעילים אותם. לחובתו צוינו הנטייה לצבירה מכאנית של נתונים שאינה מתעלה לכדי עולם בדיוני חי, נימה דיווחית יובשנית של המספר ולחלופין נטייתו לסנטימנטליות יתרה, ריבוי יסודות מסאיים על חשבון סיפור המעשה, דרמטיזציה מלאכותית של פרשיות חיים שעיקרן תהליכים הגותיים פנימיים, נטייה דידקטית והחדרה אנכרוניסטית של מגמתיות אידיאולוגית ציונית לפרשיות חיים שאינן נוגעות לה ואינן נענות לה.
בשנותיו האחרונות התמסר לשני מפעלי כתיבה גדולים: חיבור לקסיקון מקיף לספרות "העולם" בארבעה כרכים (1964-1963), והיסטוריה של הפילוסופיה בשני כרכים ("תולדות הפילוסופיה והפילוסופים", 1967; 1972).

בן-אור (אורינובסקי), אהרן. "הרומן ההיסטורי – יוחנן טברסקי". "תולדות הספרות העברית בדורנו" ב'. תל אביב:
יזרעאל. 1965. 170-157; כנעני, דוד. "עבר בהווה: על הסיפור ההיסטורי בעברית". "בינם לבין זמנם". מרחביה: ספרית פועלים. 1955. 219-178; לנואל, עליזה. "הבתולה מלודמיר" / יוחנן טברסקי: בין היסטוריה לספרות". חיבור
לשם קבלת תואר מוסמך. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. 2003; שנפלד, רות". מן המלך המשיח ועד למלך"
"בשר ודם: עיונים" "ברומאן ההיסטורי העברי במאה העשרים". תל אביב: פפירוס. 1986; שקד, גרשון. "ביוגרף
אפיגוני – יוחנן טברסקי". "הסיפורת העברית 1980-1880" ג'. תל אביב: כתר והוצאת הקיבוץ המאוחד. 1988.
156-151.

אבנר הולצמן