משוררת וסופרת
נולדה בתל אביב למשפחת אמנים. אמה, מרים ברוך חלפי, היתה פסלת ומשוררת; אביה, שמשון חלפי, כתב שירים ורשם את זיכרונות ותיקי תל אביב; דודה היה המשורר והשחקן אברהם חלפי. גדלה וקיבלה את חינוכה בעיר הולדתה. בשנות השישים למדה באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות אנגלית ופילוסופיה, ולאחר מכן עבדה ב"קול ישראל" כקריינית וכעורכת תוכניות, ובטלוויזיה הישראלית כיוצרת סרטים תיעודיים (הידוע בהם, "שידוכין", הוקרן ב-1971). את השנים 1973-1972, 1976-1975 עשתה בלימודי השלמה (תיאטרון וקולנוע) בארצות הברית, באוניברסיטת ברקלי ובמכון הקולנוע האמריקני בלוס אנג'לס. עם שובה יצרה כמה סרטים ליריים-ניסיוניים: "אפשרויות, או" "כחול"-"הזקן" "ואני" (1985); "חלומה" (1989).
את הקריירה הספרותית שלה החלה בשנות השישים בסיפורים ליריים, שאחדים מהם ראו אור ("הארץ", 1961; "אמות", 1964). באותה תקופה החלה גם לכתוב את שיריה, אולם רק שירים ספורים ראו אור לפני הופעת הקובץ הראשון, "תת"-"ימיים" "ואחרים" (1975), שהסב אליה תשומת לב. ספרה השני, "נפילה חופשית" (1979), העמיד אותה כאחת המובילות כיוון התפתחות חדש בשירה הישראלית. מאז השקיעה את עיקר כוחה בפיתוח הז'אנר השירי המיוחד המזוהה איתה. במשך העשורים הבאים פירסמה את קובצי השירה הבאים: "זיקית או עקרון אי-הוודאות" (1986); "חמר" (1990); "אהבת הדרקון" (1995); "נוסעת סמויה" (1999); "מקלעת השמש" (מבחר שירתה משירים "תת"-"ימיים" "ואחרים" עד "נוסעת סמויה", 2002; מהדורה מורחבת 2005); "תמונה של אבא וילדה" (2004); "פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף" (2007); "מכשפות" (2009); "תמונה של אמא וילדה" (2010); שירים לדניאל (2011); ספר היצורים (2011); סין (2013); שוליים (2014); בלט על הקרח (2015); ותרשימי זרימה (2017).
פרסמה את קובץ הסיפורים "כחול" נגד עין הרע (2012).
ההכרה בייחוד של קולה השירי גברה והלכה בהדרגה, ובה בעת נוצר קהל קוראים המאזין לה בדריכות.
נקודת המוצא שלה היתה מרד במה שהיא ראתה כמגבלות הפואטיקה הישראלית השלטת: אוטוביוגרפיזם, עיסוק במודע, חתירה לבהירות ולמינימליזם במבע, אירוניה, עמדה שיפוטית-ערכית, התרחקות מן הריגוש, בייחוד מן הריגוש ה"גדול". כל אלה הרחיקו את השירה מעיסוק במה שנראה לה עיקר: הרצף המסתורי, הכמעט בלתי נתפש, של המציאות כזרימה בלתי פוסקת של חלקיקי תודעה וחומר, של עולם נפשי הנמצא בתנועה סוערת ושל המרחב המקיף אותו. לעומת התרחשות זו, הנמצאת תמיד בתנועה של התרחבות גלית לעבר האינסופי, העמדה האירונית היא נלעגת, כמעט מעוררת רחמים. אפילו יללה של חתלתול, קריאת אוח פתאומית או ציוץ של גוזל אבוד הם בבחינת אמירה אדקווטית יותר מזו של המשורר האירוני המתוחכם בעניין מקומה של התודעה בתוך הסערה הקוסמית. הריגוש, לרבות הריגוש הגדול, הוא התגובה הטבעית וההכרחית על ה"יש" המבעית והמלהיב כאחד, והשירה אינה יכולה ואף אינה צריכה להצניע אותו.
חלפי מתנגדת לשירה של "אימפוזיציות", הכופה על המציאות החמקמקה קיבעונות של "מצב", "דמות", "משמעות", "פשר"; כל אותו "כובד ישבן הרצון" הממשמע ומעיק על קליטת האמת של "מאסות מגששות", של "דגיגי רגע" חולפים ביעף. המשוררת "חושבת במהירות החושך", לומדת את טבע המציאות ה"מסוכסכת" מעצמה. היא זיקית משנה צבעיה; היא עב"ם מהבהב, מתגלה-נעלם, במרחב. שולט בה "עקרון אי-הוודאות". אמנם, בניגוד למשוררת בת הדור הבולטת יונה וולך, אין חלפי מרחיקה לחדור אל מחוזות המודע למחצה ואין היא מעמידה את המבע לרשותו של ה"סתם" הליבידיאני. תחת זאת היא חוקרת ללא לאות את המודע ה"זניח", את המוחש החומק מן התודעה בעד חורי רשת הסלקציה התרבותית השגרתית. היא מחפשת את "החיים בשולי החיים", את "האוויר הכבד המחלחל באוויר הצלול". לשם כך היא הופכת את עצמה למין אקווריום או מבחנה, ובה בעת היא משתפת את עצמה הש"תת"פות פעילה בתהליך הזרימתי באמצעות הקרנת העצמי אל תוך נמלה עמלה הנשקפת באור חזק מעבר ללוח זכוכית של חלון, תחושת הגוף המחבק בכוח עצים בגן, נשים מזדקנות מאופרות באופן מוגזם המנהלות שיחות רכילות אינסופיות בבתי קפה. רצונה של חלפי הוא "לעוץ מציאות, ללוש חושך, לחוש עצם, לפסל מים".
מכאן מתחייבת הפניית עורף לכליה הסגנוניים של השירה, המאמינה בכוחה של השפה השירית לעוט על עיקר משמעות מתחמק, לצוד אותו ולהגישו לקורא. המילים וצירופיהן נראים לה כלי מגושם מאוד, והיא "הודפת" את המילים, מזלזלת בשפה, שרק מרוב בהלה מאי-היציבות של היש אנו נאחזים בקרנותיה.
עם זאת, אין בידי המשוררת, בידי כל משורר, אלא המילים וצירופיהן. מתוך הפרדוקס הזה פיתחה חלפי פואטיקה מיוחדת של בריחה מן האמירה השירית ה"כבדה", הטעונה, עמוסת המשמעות; של סיכול האמירה הזאת והמרתה באמירה "רופפת" במתכוון, בלתי מוגמרת ולעתים חסרת ליטוש. היא מסתייעת במרכיבים הבלתי-רציונליים של השפה, בלשון דיבור, בחזרות המדגישות דווקא את החלק הבלתי-תבוני והבלתי-"מעניין" שבאמירה, בלשון ילדים, ואפילו באי-גיון (נונסנס). בה בעת היא פונה לעבר הלשון של המדעים המדויקים, בייחוד של הפיזיקה, או ללשון הדיון המופשט, היובשני. זאת, לא משום שהיא מבינה את המציאות הבנה "מדעית", אלא משום שהיא מוצאת בלשון המדעית את המטפורות המגלמות בדיוק מרבי את תפישת המציאות שלה כ"ניצוצות זריזים של זרמי המוח". התוכן של המטפורות המדעיות שלה הוא רגשי ואפילו מוסרי. היא ממקדת את מבטה ב"חומר", מפני שהוא נראה לה הנציג הסינקדוכי האמין ביותר של הרוח, הנפש, התודעה. לכן יש בשירתה הכמו-מדעית הרבה הומור (אבל אף פעם לא סרקזם וכמעט גם לא אירוניה), שעשוע ומשחק שכלי, כשם שיש בה ביטויים עזים של פאתוס וריגוש.
זכתה פעמיים בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1989, 1998). ב-2006 זכתה בפרס ביאליק לשירה, וב-2015 זכתה בפרס אקו"ם לשירה ולפרוזה על שם דליה רביקוביץ.

בלבן, אברהם. "הערות מבוא לשירת רחל חלפי". "עכשיו" 62. חורף 1995. 63-49; הירשפלד, אריאל. "אל הקצה המבהיל בעליל של הספק". "הארץ" תרבות וספרות. 16.8.2002. ה'1; טריינין, אבנר. "בין שירה למדע". ירושלים: מוסד ביאליק. 2000. 143-138; מירון, דן. "לעוץ מציאות, ללוש חושך, לברוא קול: על שירתה של רחל חלפי". "מקלעת השמש". בני ברק: הקיבוץ המאוחד. 2005. 574-453; קרטון-בלום, רות. "השיר הלולאתי: על תבניות פוסט-מודרניות בשירה". "אפס שתיים" 2. חורף 1993. 87-77; שחם, חיה. "עיון במחזור שירי ה"מכשפות" של רחל חלפי". "נשים ומסיכות: מאשת לוט עד סינדרלה". בני ברק: הקיבוץ המאוחד. 2001. 223-196; שניר, לאה. "שתי שיחות: החומר והרוח: ראיון". "עלי שיח" 32-31. סתיו 1992. 177-155.

דן מירון