סופרת, משוררת ומסאית
נולדה בוורשה למשפחה ציונית סוציאליסטית ולמדה עברית בילדותה. שיריה הראשונים פורסמו בפולנית כשהיתה בת שש. כילדה חוותה את מוראות המלחמה, אך המשפחה הצליחה להימלט ולעלות לישראל ב-1940. מאז חיה בירושלים, והעיר תפשה מקום משמעותי ביצירתה. במלחמת השחרור שירתה ב"הגנה" כחובשת קרבית. לאחר מכן היתה בין מייסדי "גלי צה"ל" ושירתה כ"קצינת מעברות" בפיקוד דרום, כאחראית לשלומם של אלפי עולים. התנסות זו קיבלה ביטוי בשיר "נח במחוזות הים" ("מקומות נפרדים", 1969).
סיפוריה הראשונים, בסגנון הריאליזם החברתי, פורסמו ב"במחנה". בשנות החמישים פירסמה שירים וסיפורים במוספי הספרות. ספר שיריה הראשון היה "שירים מפינת הרחוב" (חתום בשם שולמית ריפתין, 1949) שיצא לאור בהוצאת ספרות. לימים מחקה ספר זה מרשימת יצירותיה. ספר שירים שני, "ירושלים דורסנית", יצא ב-1962. ב-1966 נדפס קובץ סיפוריה הראשון, "בחודש האחרון". הקובץ אינו אחיד באיכותו ובסגנונו וניכרים בו ניסיונות בכתיבה סוריאליסטית, אקזיסטנציאליסטית וריאליסטית. נכללים בו גם סיפורים מעולים כ"חורף של מלך הקלפים" ו"הדודות הגדולות". "מקומות נפרדים" (1969) הוא ספר שיריה האחרון והטוב שבהם. קובץ הסיפורים השני, "רשות נתונה" (1970), מצטיין בעיסוק מורכב בשאלות של זהות מגדרית, אתנית ולאומית. "ימי צינה בראי המוצק", סיפורה של קורבן לפגיעה מינית שהיא בת לניצולי שואה, נכתב שנים לפני שהדיון בבני "הדור השני" או בפגיעה מינית חדר לשיח הישראלי. סיפורים ושירים נוספים פורסמו בעיתונות ובכתבי עת.
הרומן "עיר ימים רבים" (1972) מספר על שלוש משפחות בירושלים המנדטורית – ספרדית, אשכנזית וערבית. לשונה הצלולה והעשירה של הראבן זכתה לשבחים, וכן תיאורי ירושלים שלה, אך הביקורת, שתפשה את הרומן כ"לירי" ו"אימפרסיוניסטי", החמיצה את הרעיונות הפוליטיים הטמונים בו: ערעור על ההיררכיה המקובלת בין אשכנזים לספרדים, תפישת הערבים כסובייקטים עצמאיים ומתן קול דובר ללאומן פלסטיני. הספר יצא בכמה מהדורות ותורגם לכמה שפות אירופיות.
ב-1979 נבחרה הראבן לאקדמיה ללשון העברית – האישה הראשונה ובמשך שנים גם היחידה.
קובץ הסיפורים "בדידות" (1980) הוא קובץ תמטי. "העד" ו"בדמדומים" עוסקים ב"בדידות"ם של ניצולי השואה ו"אהבה בטלפון" מפגיש ניצול שואה ושתי נשים מבוגרות בקשר הרה-אסון. הספר זכה להצלחה ותורגם לאנגלית ולצרפתית.
עבדה שנים רבות כעיתונאית והיתה גם כתבת צבאית במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. מאז 1967 הרבתה להיפגש עם פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה ולדווח על מצבם, ולאחר 1977 ראיינה שורה של אנשי רוח מצריים. פירסמה מסות ומאמרים רבים, שחלקם כונסו בארבעה קבצים: "תסמונת דולסיניאה" (1981); "משיח או כנסת" (1987); "עיוורים בעזה" (1991); "אוצר המלים של השלום" (1996).
כתיבתה הפובליציסטית חריפה, מצטיינת ביושרה חסרת פשרות ועוסקת במגוון רחב של נושאים, לרבות ספרות ולשון. המסה "אני לבנטינית", המגדירה מחדש את הלבנטיניות כהשקפת עולם חיובית, מאירה את הרקע לציונות של הראבן. ב-1989 זכתה בפרס למסאות על שם אברך. פעילותה הפוליטית חרגה מתחום הכתיבה: היא נמנתה עם מייסדי תנועת "שלום עכשיו", ולאחר הטבח בסברה ושתילה היתה הראשונה שמחתה (עם מיכאל ברונו) מול ביתו של ראש הממשלה.
יצירת המופת של הראבן היא שלוש נובלות על נושאים מקראיים, שפורסמו במשך כעשור וכונסו לאחר מכן בספר אחד ששמו "צמאון, שלישיית המדבר" (1996). "שונא הנסים" (1983) הוא מדרש חילוני, חתרני ומפוכח של סיפור יציאת מצרים, שגיבורו משקיף משולי המחנה על חברת העברים ועל הנהגתה. גיבור "נביא" (1988) הוא גבעוני, המספר על כיבוש כנען מנקודת המבט של הנכבשים. "אחרי הילדות" (1994) מתרחש בתקופת השופטים, אך כמו בשני קודמיו, נמתחת בו ביקורת על ההנהגה הגברית, הצבאית והדתית שיש בה תוקף אקטואלי. הנובלות כתובות בלשון ייחודית, המזכירה את לשון המקרא אך שומרת על עצמאותה ועל גמישותה. הן תורגמו (לחוד וכטרילוגיה) לכמה שפות אירופיות ולערבית וקצרו הצלחה בקרב מבקרים וקוראים.
במקביל לכתיבה עסקה הראבן כל חייה גם בתרגום מפולנית ומאנגלית. בין השאר תירגמה את "מוזיקה ורעיונות" מאת סידני פינקלשטיין (1954); "קונרד ולנרוד" מאת אדם מיצקביץ' (1958); "בישימון וביער עד" מאת הנריק סינקביץ' (1988). תרגומה ל"תחת חורש חלב: משחק לקולות" (דילן תומס, 1986) הוא מופת של תרגום יצירה מודרניסטית.
כתבה גם שלושה ספרי ילדים: "אני אוהב להריח" (1976); "הבלון שהלך למקום אחר" (1994); "מה אני אשם שאני גדול?" (1999) – שני האחרונים מוקדשים לחמשת נכדיה. ספר המתח "החוליה" (1986), שפורסם בשם העט טל יערי, מבוסס על ניסיונו של אישהּ, אלוף הראבן. לשניים בן, איתי, ובת, הסופרת גיל הראבן.
ב-2002 יצא לאור ספרה האחרון, "ימים רבים, אוטוביוגרפיה", המהווה רטרוספקטיבה של חייה דרך יצירותיה: שירים, סיפורים קצרים, מסות ורשימות עיתונאיות המסודרים בסדר כרונולוגי. יותר מסיפור חיים מציג הקובץ השקפת עולם ציונית, חברתית ואסתטית. באותה שנה זכתה בפרס אקו"ם על מפעל חיים.
את מקומה של הראבן ברפובליקה הספרותית הישראלית ניתן לתאר, בפרפרזה על ספר שיריה, כ"מקום נפרד": כתיבתה זכתה להערכה, אך היא נותרה בשולי הקאנון. ייתכן, כפי שמציעה פלדמן (2002), שרעיונותיה הקדימו את השיח הספרותי בישראל וייתכן שכתיבתה המסאית, שעוררה הדים רבים, האפילה על כתיבתה הספרותית המשובחת.
ארכיונה האישי של שולמית הראבן נתרם על ידי משפחתה למכון "הקשרים" לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

אברון, זיוה. "הלשון במארג המבדה – סגנון ומשמעות ב'צמאון שלישיית המדבר' לשולמית הראבן". "העברית שפה חיה" ג'. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2003. 29-9; ברלוביץ, יפה. "לקרוא את ירושלים כטקסט נשי: עיון בנובלות הירושלמיות של ש' הראבן, מ' שורץ וא' דים". "אשה בירושלים: מגדר, חברה ודת". רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן. 2002. 158-191; הולצמן, אבנר. ""מקומות נפרדים": בין סיפור למסה ביצירת שולמית הראבן". "אהבות ציון: פנים בספרות העברית החדשה". ירושלים: כרמל. 2006. 580-575; כהן, טובה. "העיר רובצת על חיי – ירושלים ומגדר בשירה העברית". "אשה בירושלים: מגדר חברה ודת". רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן. 2002. 229-192; פלדמן, יעל. "ללא חדר משלהן: מגדר ולאומיות ביצירתן של סופרות ישראליות". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2002; שקד, גרשון. "תוכה רצוף אהבת ירושלים". "גל אחר גל בסיפורת העברית". ירושלים: כתר. 1985. 23-15;
Brenner, Rachel Feldhay. “The Reception of Holocaust Testimony in Israeli Literature: Shulamit Hareven's 'The Witness' and 'Twilight'”. Hebrew Literature in the Wake of the Holocaust. London: Associated University Press. 1993. 108-124; Farhi, Moris. “Shulamith Hareven: Voice of the Levant”. The Jewish Quarterly. Winter 1991-1992. 26-30; Nash, Stanley. “Character Portrayal and Cultural Critique in Shulamit Hareven’s Work”. Modern Judaism 16:3. October 1996. 215-228.

יעל בלבן