סופרת ומסאית
נולדה וגדלה בירושלים. סיימה את לימודיה ב"תיכון שליד האוניברסיטה" (1977). לאחר סיום שירותה הצבאי למדה באוניברסיטת בן-גוריון וקיבלה תואר ראשון במדעי ההתנהגות (1984). כמו כן השתלמה ב"מכון הרטמן" בירושלים בלימודי יהדות במשך חמש שנים. בתם של אלוף הראבן ושל הסופרת שולמית הראבן.
את ספרה הראשון כתבה בעקבות מחזה לילדים שלה, "אגדה חדשה" (עם עובד), שהצליח על הבמה ואף זיכה אותה בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית בירושלים. עורכי הוצאת עם עובד הציעו לה לעבד את המחזה לספר פרוזה, שהיה לספרה הראשון ויצא לאור לראשונה ב-1986, ושוב ב-1994. גיבורת המחזה והספר היא נסיכה היוצרת "אגדה חדשה". היא רוכבת על סוס לחסל את הדרקון המאיים. הנסיך, לעומתה, יורד לעמדת המתנה. זהו, כמובן, ביצוע פמיניסטי של מערך ספרותי המשקף תשתית פטריארכלית, שיהפוך לאחד מתווי ההיכר של כתיבתה, לעתים באופן גלוי ולעתים סמוי.
הרומן "הסיפור האמיתי" (1994) מתאר עיתונאית ופסיכולוג המתמודדים עם "הסיפור האמיתי" והבדוי של חייהם, על רקע שאלות מוסריות והגותיות קשות. הרומן "מוזה" (1995) עוקב אחר סיפורה של אחת מאהובותיו, כביכול, של פנחס שדה, הנקלעת מעמדה של אהבה והערצה עד להתאבדות. בסיפור משוקע גורלן של דמויות אמיתיות. "הבוקר הרגתי איש" (1997) הוא קובץ סיפורים על גיבורים תמימים שתמימותם מתבררת כמסווה למסכת שקרים וזיופים. ההיפוך בדרך ההצגה וההערכה המשתמעת של הדמויות הוא תו היכר נוסף של כתיבתה.
"הדרך לגן עדן" (1999) הוא קובץ של סיפורי מדע בדיוני מקוריים. ברומן "שאהבה נפשי" (2001) מציגה המחברת סיפורי אהבה טוטלית, שבהם האישה המתאהבת היא גם גיבורת הסיפור וגם קורבנו. "חיי מלאך" (2003) הוא רומן שבו הגיבור, ספק שליח משיחי ספק שליח שטני, מעורר מהומה תקשורתית גדולה ומביא לחשבון נפש ציבורי. "האיש הנכון" (2005) הוא רומן שעיקרו מצבה הקשה של המשפחה הישראלית במסגרת החברה הישראלית האלימה. ברומן "השקרים האחרונים של הגוף" (2008) חושפת המספרת סיפור של מעשה אונס של בת בתוך המשפחה, המוביל לשיגעון של אחותה, וסוד הנחשף תוך העלאת הזיכרונות מימי ילדותן בירושלים. ספרה "לב מתעורר" (2010) מתאר תא משפחתי שחרב בעקבות מות ההורים בתאונת דרכים. גם בספר זה, כמו בקודמו, מופיע השיגעון בעקבות פצע משפחתי, ויש בו חזרה אל מחוזות הילדות המתארים את הגרעין המשפחתי השלם לפני האסון. מוטיב גן העדן האבוד שב ונבחן בספריה.
ספרה אני ליאונה (2014) מתאר את מסעה של ליאונה, צעירה חובבת קריאה שנולדה באפריקה אל ביתה של סבא וסבתא בארץ ישראל. ספרה אנשים טועים הוא קובץ של סיפורים קצרים. ספרה האחרון עד כה הוא מיניאטורות מקראיות (2018).
התמטיקה שלה עוסקת, אם כן, בהתפוררות המציאות, בשקרים ובהדחקות בחייו של אדם, בחיי משפחה סדוקים המובילים למצבים נפשיים קיצוניים, ביחסי המשפחה הגרעינית, אהבת אחים והזדהות ביחסי אחאות. הזווית המגדרית בולטת ביצירותיה, הן מן העיסוק המפורש שלה בחוויית האימהות, בקשרים בין אחיות ובחייה של אישה במרחב עירוני מנוכר, והן מן הצד המשתמע, זה שעיקרו הדרישה להמיר סדרי עולם קיימים בין גברים ונשים ("אגדה חדשה") והנותן בידי גיבורותיו את האפשרות לפעולות נקמניות ("השקרים האחרונים של הגוף") ומעשי רצח (למשל בסיפור "האיש במגבעת") החוצים את הגבולות המגדריים המקובלים. בסיפוריה המבוססים על יסודות פנטסטיים ("הבוקר הרגתי איש", "שאהבה נפשי", "הדרך לגן עדן") נדרשת הראבן לטכניקות מאגיות המאפשרות לדמויות לשאת את הגורל היומיומי. הבריחה לעולם המאגי והאשלייתי של גיבורי הסיפורים היא מפלט מן הניכור והזרות של העולם הפוסט-מודרני.
מיצירותיה לילדים: "מסע הדוד מקס", מחזמר, עיבוד חופשי לספרו של חנוך לוין, הוצג לראשונה ב-1987; "בארץ זוללי הבגדים", סיפורים (1997). היא תירגמה ועיבדה מספרות הילדים העולמית, למשל "כיפה אדומה וסיפורים אחרים" (1996); "החתול במגפיים וסיפורים אחרים" (1996); "מיטב אגדות העולם" (1996); "מנורת הקסמים של אלדין וסיפורים אחרים" (1996).
הראבן היא גם עיתונאית ומבקרת ספרות. כתבה טורים בעיתונים "חדשות", "מעריב", "ליידי גלובס" ו"ג'רוזלם ריפורט". פירסמה ביקורות ספרים ב"כל העיר", במוסף "ספרים" של "הארץ" וב-ynet. פירסמה מסות בכתבי עת בישראל ובארצות הברית, בהם: "פנים", "מסע אחר", "תיקון" ו"לילית".
ספרה התיעודי "תקוה, אם נתעקש, עם עולים ועם עצמנו" (1996) דן בהוויית ההגירה והעלייה מברית המועצות. הספר נכתב בעקבות סדרת כתבות שפירסמה בכתב העת היהודי-אמריקני "תיקון". לימדה, בין השאר, במכללת "עלמא", בבית הספר לקולנוע "מעלה", במשכנות שאננים וב"בית שמואל". ב-2006 היתה מרצה אורחת באוניברסיטת אילינוי, ארצות הברית. זוכת פרס ספיר לספרות ל-2002 על ספרה "שאהבה נפשי". הספר תורגם לאנגלית ב-2007 וזכה בפרס הספר המתורגם ל-2010 מטעם ארגון "שלושה אחוזים" האמריקני, ששייך לחוג ללימודי תרגום באוניברסיטת רוצ'סטר. זכתה בפרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול ז״ל בשנת 2013.
סיפורים פרי עטה, מקור ותרגום, נדפסו באנתולוגיות ספרותיות בארץ ומחוצה לה.

אדיבי-שושן, אסתר. "היה רע לתפארת". "עתון 77" 264. פברואר 2002. 32; בלבן, אברהם. "רומנטיקה אחרת: על זכייתה של גיל הראבן בפרס ספיר לספרות". "ידיעות אחרונות" ספרות. 14.6.2004. 27; קרן, רבקה. "אחים בלב". "הארץ" ספרים. 2.6.2010; שץ, אבנר. "טרוריסט יהודי?". "ידיעות אחרונות" ספרות. 25.6.2005. 29-30.

אלישע פורת ונינה פינטו-אבקסיס