משורר, מתרגם ומבקר ספרות
נולד בתל אביב ובה התחנך. ב-1997 סיים את לימודיו בקונסרבטוריון בתל אביב. ב-2002 למד במחלקה למקרא באוניברסיטת תל אביב, ובשנים 2002-2005 היה תלמיד בתוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן. ב-2005 סיים תואר שני בלימודי יהדות באוניברסיטת תל אביב. סיים עבודת דוקטור על המוזיקה בשירתו של נתן זך במחלקה לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. היה עמית מחקר במרכז ללימודי יהדות של אוניברסיטת הרווארד. מבקר במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". היה מנהלו האמנותי של פסטיבל המשוררים במטולה במשך ארבע שנים (2015-2011). כיום הוא מנהלו האמנותי של מוזיאון ראלי בקסריה. לימד במספר מוסדות אקדמיים בארץ.
מ-2003 נמנה עם חברי המערכת של הוצאת קשב לשירה. פרסומיו בהוצאה זו כוללים את "מרשומות יריד הקסמים: מסות על שירה" (2003); תרגום מאנגלית של "א. א. קאמינגס: מבחר שירים" (2003); ספר שירה "הפסנתר הנודד" (2005); תרגום משיריו של מקס ז'קוב "נִסים אמִתיים" (2006); "דיוקן בקצה החשכה: על שירת ישראל הַר" (2007); וספר שירה נוסף, "ימי הקונסרבטוריון התל-אביבי" (2007), אליו צורף תקליטור ובו יצירות לפסנתר בביצועו המוזכרות בשמן או ברוחן בין שירי הספר. פירסם גם את הדיסרטציה שלו "המוסיקה של המהפכה" :"נתן זך 1966-1955" (2010), וכן את "לקרוא את דן צלקה" (2011), ספר שמטרתו לקרב את הקורא, "להצטרף אל 'אחוות הסתרים' הצלקאית". בנוסף כתב מאמרים מחקריים בנושאים שונים. בהם מאמר מאיר עיניים על שירתו של רוני סומק (B.G.U REVIEW, 2013).
זכה בכמה פרסים, ובהם פרס "טבע" לשירה (2004) בפסטיבל המשוררים במטולה, ופרס שרת החינוך למשוררים צעירים (2005) על ספר שיריו "הפסנתר הנודד".
ספר שיריו הראשון, "הפסנתר הנודד", נפתח במחזור השירים "ריתמוסיקה", המתאר את אהבתו הגדולה למוזיקה. ישנם גם שירים ארס-פואטיים וזיכרונות ילדות: "]…] וְכָך זִכְרוֹנִי מְדַדֶּה/ […] בֵּין תַּנּוּר הַיַּלְדוּת וּמַה שֶּׁנֶּאֱפָה בּוֹ" ("משולש האהבה של רחוב שטריקר"). בספר שיריו השני העיסוק במוזיקה הוא מרכזי. "פְּרֵלוּדִים שֶׁנּוֹעֲדוּ לְהַשְׁמָעָה/ לִפְנֵי קָהָל קָטָן./ יְצִירָה חֲרִישִׁית עַל בָּמָה גְּדוֹלָה" (מתוך השיר "דביסי", "ימי הקונסרבטוריון התל-אביבי"). העיסוק הרב במוזיקה מבטא את געגועיו לימים שבילה בקונסרבטוריון התל-אביבי שברחוב שטריקר. שיריו מאופיינים במוזיקליות, הנסמכת בעיקר על חריזה, וברוב המקרים על חריזה מלאה. המשורר המאוזכר ביותר בספרו הוא נתן זך. ואולם המוזיקליות של זך מונכחת אצלו "כמעט ללא חדשנות ובעיקר כווריאציות" (פרלמן-נאור, 2008). הולנדר העלה את חמתם של חברי איגוד המשוררים כאשר כתב את המאמר "איגוד הטפילים הפואטיים" ("מעריב", 16.11.2011, 10) ובו התנגד למאבקם. שם תיאר אותם כ"חבורת גרפומנים" שניסחה "מניפסט עילג ונלעג ובו תביעה לשפר את מעמד השירה".
פרסם את ספר המסות: פרלודים (2013), ציידי הפרפרים של מונמרטר (2016) ואת ספרי העיון: "לקרוא את דן צלקה" (2011), המוזיקה של המהפכה: "נתן זך 1966-1955" (2017).
הספר המוזיקה של המהפכה, זכה לביקורת חריפה בעיתון "הארץ" בה נטען שהספר מהווה דוגמא לכל מה שרע במחקר הספרות באקדמיה.

סומק, רוני. "לחצות בקבקבים לבנים את נהר הזפת". "עתון 77" 307. ינואר-פברואר 2006. 7; פרלמן-נאור, סיגל. "מי יתגנב לאודיטוריום? מי יאזין לפטיפון?" "הארץ" ספרים. 9.1.2008. 52.

אילן בר-דוד