סופרת
נולדה בתל אביב כבת יחידה לניצולי שואה. אביה נפטר כשהיתה בת שמונה, והיא התגוררה עם אמה בשכונת ביצרון. הקשר עם האם נותק כשהיתה בת שמונה-עשרה והיא עברה לגור ברמת הגולן, שם עסקה בגידול מנגו וברעיית צאן. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה שירתה בצבא כמש"קית נפגעים, עזבה את רמת הגולן והפכה לפעילה בתנועת ד"ש. למדה סוציולוגיה וקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, השלימה את לימודי התואר הראשון, ועברה ללימודי בלשנות באוניברסיטת תל-אביב.
ספרה הראשון, "למה לא באת לפני המלחמה" (זמורה ביתן, 1998), הוא קובץ סיפורים אוטוביוגרפיים על ילדה שגדלה כבת יחידה לאם חד-הורית, אשר ממשיכה לחיות את מחנה המוות אושוויץ בכל רגע מחייה. הילדה נושאת על גבה את מועקת האם ומנסה לשרוד.
ב-2000 יצא לאור ספרה השני, "הייתה פה פעם משפחה". עלילת הספר מתרחשת בראשית שנות התשעים, במהלך שבעת ימי האבל על אמה של המספרת, ובהם כל הדמויות שליוו את השתיים נקבצות ובאות לחלוק למתה כבוד אחרון. למשך שבעה ימים הופך הבית, המייצג את המרחב "הארץ"-ישראלי שאליו הגיעו הפליטים בעל כורחם, למחוז מוכר ואפוף זיכרונות מנחמים של פעם.
"ימים של שקט" (2003), מתעד את משאם הכבד של בני הדור השני לשואה. מבעד לעיניה התמימות של מניקוריסטית, חושפת ליזי דורון עולם צבעוני של שכונה קטנה ואנשים שבאו "משם", ושרדו את הזוועה. הספר זכה בפרס הזיכרון של קרן יעקב בוכמן לשנת 2003.
גם ספרה "התחלה של משהו יפה" (2007), מתרחש בצלה של השואה. לכאורה, הוא עוסק במשולש רומנטי דרמטי: שני גברים, האחד פרופסור בסורבון, והאחר, איש עסקים אמריקני, מתאהבים בנערה אותה הם מכירים עוד מימי ילדותם בשכונה תל אביבית. אך הוריהם של שלושת הילדים – מבוגרים שהגיעו "משם" – וילדיהם, לא מצליחים, גם בהתבגרם, להימלט מצלה של הזוועה.
ב-2010 ראה אור ספרה "ויום אחד עוד ניפגש". ספר זה, כמו קודמיו, עוסק בהתמודדותם של ילדי הדור השני, ונדמה כי הוא האישי ביותר מבין ספריה. גיבורת הספר, המתוארת על גבי הכריכה כ"בת דמותה של המחברת", יוצאת למסע בעקבות היעלמותו של אביה אותו לא הכירה, לאחר מפגש עם חברת ילדות. העלילה מתרחשת בשנות החמישים ובימינו אנו, לסירוגין, וחושפת עולם המוטלא מסודות.
ספריה זכו להצלחה בארץ ובחו"ל. ב-2007 זכתה בפרס ז'נט שוקן, ובאותה שנה הכתיר העיתון השווייצי "נויה ציריכר צייטונג" את ספרה, "התחלה של משהו יפה", כאחד משלושים הספרים הטובים של השנה. ב-2008 בחר בה העיתון הצרפתי "ווג" כאחת משבעת הסופרים הישראלים המשפיעים ביותר, וספרה "למה לא באת לפני המלחמה" עובד למחזה בדרזדן בגרמניה. ב-2011 זכתה בפרס קוגל לספרות.

גלעד, מירי. "די עם הזכרונות!". "דימוי" 29. 2007. 73־75; מירן, ראובן. "נאחזת בחיים". "ידיעות אחרונות" המוסף לשבת: ספרות. 1.8.2003. 28-27; שיר, לי. "מי שיצא משם חייב להמשיך לחיות אפילו אם הוא מת". "הארץ" ספרים. 17.7.2002. 4, 13.

אמנון ז'קונט