סופר ומשורר
נולד בקיבוץ עין המפרץ. אמו ילידת גליציה, ברחה לברית המועצות בראשית מלחמת העולם השנייה והצטרפה שם לתנועת "השומר הצעיר". אביו נולד בקובנה, למד בגימנסיה העברית הריאלית בעיר, ובמלחמת העולם השנייה נכלא בגטו קובנה ובמחנה עבודה קטן ליד דכאו. שניהם עלו ארצה ב-1946 באוניות מעפילים. אביו היה דמות מרכזית בחיי התרבות של הקיבוץ ועיצב את טקסיו החילוניים. לעניין העמוק שלו בעיצובה של תרבות יהודית-חילונית היתה השפעה רבה על בנו, שלמד תחילה במסגרת הקיבוץ ולאחר מכן בתיכון אזורי.
במסגרת שנת שירות למד מזרחנות וער"בית" בסמינר גבעת חביבה, ושירת במודיעין עד 1989. למד באוניברסיטת תל-אביב בחוגים לפילוסופיה ולפילוסופיה יהודית, וקיבל את תואר הדוקטור ב-1998. התזה שלו עסקה בגאולה כפתרון לבעיית פחד המוות בהגותו של פרנץ רוזנצווייג. לקראת השלמת הדוקטורט קיבל מלגת מחקר מאוניברסיטת פרייבורג, גרמניה, ואת שהותו שם, שנמשכה כשנה וחצי, הקדיש בין השאר להתמודדות עם זיכרון השואה שירש מאביו, התמודדות שניכרת היטב בכתיבתו הספרותית, בעיקר בספרו "למלך אין" "בית" (2005). עם שובו לארץ החל ללמד פילוסופיה יהודית במוסדות אקדמיים שונים, ובהם אוניברסיטת בן-גוריון ומכללת ספיר. פרסם מאמרים על הגותם של פרנץ רוזנצווייג, שלמה מיימון, גרשם שלום ואחרים. עם השנים גברה התעניינותו בזרמים חתרניים, מיתולוגיים ופמיניסטיים ביהדות, והוא נתן לכך ביטוי בספרו "מיתולוגיה יהודית" (2003) ובכתיבתו הספרותית. בספרו האל האחר: עיונים בכמה מופעים דמוניים של האל בספרות המקראית (2016), מציע דגן פרשנות חתרנית לדמותו של האל במקרא, ומצייר דמות של דמון קפריזי ומסוכן, אשר מגלה תוקפנות מטרידה כלפי בניו הנבחרים.
פרסומו הספרותי הראשון היה בגיל שש-עשרה, כאשר שיריו נדפסו בכתב העת "שדמות" וב"על המשמר". ספרו הראשון היה אסופת שירים בשם "קווי מתאר של כמיהה" (ספרית פועלים, 1991), ופרסומו הראשון בפרוזה היה ב-1993, בסיפור קצר בשם "לילה במיכל", שנבחר כאחד הסיפורים המומלצים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". פרסם חמישה רומנים: "רשומות מאי הנשים" (2000); "מתחת לקו העונג" (2002); "למלך אין" "בית" (2005); "הארץ" שטה (2007) ושדים ברחוב אגריפס (2012).
הרומנים שלו מתנהלים בשני ממדים מנוגדים של זמן והיסטוריה. האחד הוא פני השטח הנהנתניים, המנוכרים והמתפוררים של החברה התל-אבי"בית" בת-זמננו; והשני נובע ממעמקיה המיתולוגיים של ההיסטוריה היהודית, הציונית או "הארץ"-ישראלית. המתח בין שני הממדים הללו ניכר כבר בספרו הראשון, "רשומות מאי הנשים", המפגיש את יפו של סוף המאה העשרים עם שרידיו של "בית" זונות כנעני עתיק, שהתקיים לא רחוק משם לפני אלפי שנים, והצליח לשרוד עד ימי המנדט הבריטי. ב"למלך אין" "בית", הכתוב כמותחן היסטורי, מגיע המתח הזה לשיאו. בלב הספר ניצבת המצאה היסטורית מרחיקת לכת: כת יהודית עתיקה, אפלה, מינית ומטריארכלית, המתייחסת ל"בית" שאול כמו שהמסורת הרשמית, הרבנית, מתייחסת ל"בית" דוד. אחרי מאות שנים של חיים במחתרת מחליטים מנהיגי הכת לצאת למלחמה נגד "בית" דוד, שאותו הם מזהים עם הציונות. ההתנגשות האלימה בין ה"שאוליסטים" לבין ישראל המתפוררת של ימי האינתיפאדה השנייה מוליכה לתוהו ובוהו, והספר לובש אופי אפוקליפטי. דרמה אפוקליפטית מצויה גם בספרו הרביעי "הארץ" שטה, אם כי שם היא מופיעה בשילוב יוצא דופן עם טון אלגי, לירי ומתרפק. במהלך עלילת הספר פורצת סידרה של רעידות אדמה, הגורמת לניתוקה של ארץ ישראל מיבשת אסיה לאורך השבר הסורי-אפריקני, ומשלחת אותה למסע ימי ארוך בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי. ניתוק "הארץ" מהקשרה הגיאוגרפי מתבטא גם בניתוקה מהתודעה ההיסטורית המעיקה עליה. ב"הארץ" שטה מגיע אפוא לשיאו המתח בין שני הממדים – ההווה המנוכר והעבר התהומי – והם מחליטים להיפרד זה מזה. גם בספרו השביעי, שדים ברחוב אגריפס, פולש העבר הרחוק לתוך ההווה, כאשר מלאכי חבלה ונהג מונית ירושלמי נפגשים בלילה סוער במיוחד.
יוצא דופן הוא ספרו השני והפופולרי מכולם, "מתחת לקו העונג", שבו ההווה התל-אביבי הרבה יותר דומיננטי, ואילו העבר מתגלה בעיקר מבעד לדמיון האירוני בין גיבורי הספר הצעירים, החיים בשוליה העצלים והנהנתנים של שכונת שינקין, לתלמידי חכמים מימי המשנה והתלמוד.
יסוד נוסף הבולט בכל הספרים הוא החיבור המיוחד שמחבר דגן בין הומור למין. ההומור שלו, הסאטירי-מלטף, מאפשר לו לעסוק בחוויות מיניות מורכבות ובזיקות הדו-סטריות שבין תשוקה מינית לבין דת, פוליטיקה, היסטוריה ומיתולוגיה, בדרך משוחררת ומעודנת גם יחד.

הרצוג, עמרי. "ארץ מחפשת מיתולוגיה חדשה". "הארץ" ספרים. 24.10.2007. 4; מירן, ראובן. "אין לאדם כל אפשרות לחמוק מן ההיסטוריה". "הארץ" ספרים. 30.11.2005. 4; מלמד, אריאנה. "הספר העברי הכי מצחיק בעשור האחרון". "ידיעות אחרונות" 7 ימים. 6.7.2001. 47; ניצן-קרן, טל. "דיבור, המולה, פחד מוות". "הארץ" ספרים. 9.6.1999. 22.

אלי הירש