משורר ומסאי
נולד בביאליקאמין, מזרח גליציה, בן בכור להורים צאצאי שושלות חסידיות מרכזיות באוקראינה ובגליציה. בילדותו עקרה המשפחה לעיר המחוז למברג (לבוב), שם שימש האב כמורה הוראה שכונתי. המשפחה חיה בדחקות, מנוהלת על ידי האם הנמרצת והסוערת, בת שבע, בעוד האב, ר' חיים, איש מופנם ותלמיד חכם, היה שקוע בלימוד ובתפילה. מילדותו ספג לימודי קודש ברוח המיסטיקה החסידית. עם זאת, הוריו לא כיהו בו כשהחל, בעודו ילד, לקרוא בספרויות העברית והיידית המודרניות ולכתוב שירים בשתי הלשונות. כנער נעשה מקורב הן לחוג המשוררים היידיים בלמברג, שבראשו עמד הליריקן שמריהו אימבר, והן לסופרים עבריים ובראשם גרשון שופמן, שחי באותה התקופה בבירת גליציה המזרחית. הוא סייע לו בהדפסת שירי הביכורים העבריים שלו, ואילו שיריו היידיים הראשונים נדפסו בעתון היידי המקומי "טאגבלאט", שעורכו, מבקר התיאטרון צבי ביקלס-שפיצר, נטה חסד למשורר המתחיל. ב-1912, והוא נער בן שש-עשרה, ראה אורי צבי את שיריו בשתי הלשונות נקבעים בדפוס. הוא התגלה אז כמשורר של הלוך-נפש עגמומי, מחברם של שירים ליריים קצרים חרוזים ושקולים.
מלחמת העולם הראשונה קטעה את מהלך חייו הרגוע למדי (אומנם בינתיים התחולל בחייו האישיים משבר, כשאמו לא הניחה לאהבתו לבת האופה המקומי למצוא את מימושה בנישואים. הנערה נישאה לאחר ונפטרה סמוך לנישואיה). ב-1915, משכבש הצבא האוסטרי מחדש את גליציה, הוא גויס, ואחרי כמה שבועות של אימונים הוטל אל תוך מלחמת השוחות של הצבא האוסטרי בצבא המורדים הסרביים, השתתף במתקפה שהביאה צבא זה עד בלגרד המוכנעת, חווה חוויות אימים שלא שכחן כל ימיו. לאחר מכן צורף לצבא התחזוקה האוסטרי בבלקן, שבו שימש הן בתפקידים משרדיים והן בתפקידי שיטור ופיקוח, עד לעריקתו ב-1918, כשהתמוטטות מדינות הציר היתה כבר גלויה לעין.
בעוד הוא לוחם בחזית הסרבית, ראה אור ספרו הראשון, "ערגיץ אויף פעלדער" (אי שם בשדות) 1915), שהיה מורכב משני מחזורים ליריים-אלגיים המביעים את כאב החייל המועד ליהרג בשדות אירופה הפורחים ואת אבל הנערה, אהובתו. לאחר העריקה חזר ללמברג והתחבא שם עד סוף המלחמה. בנובמבר 1918 נחשף עם בני משפחתו לפוגרום שערכו ביהודי למברג אנשי המיליציה הפולניים אחרי כיבוש העיר מידי האוקראינים. הוא ומשפחתו עמדו להיירות וניצלו בנס. התנסות זו השפיעה עליו לא פחות מהחוויות הקשות שחווה במהלך המתקפה על בלגרד. עם תום המלחמה הוא המשיך בפעילותו הספרותית, פרסם את יומן החזית שלו בלוויית שירים שנכתבו במהלך המלחמה ("אין צייטנס רויש", בשאון הזמנים, 1919) וכינס את שירתו היידית המוקדמת בכרך "פארנאכטנגאלד", (זהב בין ערביים, 1921).
בשלב זה התחוללה תמורה עמוקה בכתיבתו. הזרמים המודרניסטיים הפוסט-סימבוליסטיים בשירת אירופה, שחדרו אז לשירת יידיש ולשירה העברית, המציאו לו את הכלים הפואטיים-הגותיים והסגנוניים שבאמצעותם ביטא עולם פנימי סוער ומלא ניגודים חריפים, שניזון לא רק מחוויות המלחמה והפוגרומים אלא גם מתשתית נפשית אישית, שכוסתה עד כה על ידי מעטה אלגי-מלנכולי של הליריקה המוקדמת שלו. אצ"ג שינה באורח דרסטי את המרקם ואת הסגנון של שירתו ונעשה לאחד מנושאי הדגל של המודרניזם (בעיקר האקספרסיוניסטי) בשירת היידיש ובמידת מה גם בשירה העברית. היצירה שבה מצאה תפנית זו את ביטויה המלא היתה הפואמה היידית "מפיסטו" (1921), שבה העמיד את עולמו השומם והטרגי של האדם ה"ניהיליסטי" (במשמעות שהקנה למושג זה פ. ניטשה), עם הסתלקות הביטחון הדתי והתמוטטות הסדר החברתי, והחלפתם בהכרת "ישות" הכרוכה בעמידת האדם נוכח הוודאות של המוות.
כל אלה קיבלו מבע עז וגועש בסידרת שירים רבי-ממדים, נעדרי מוזיקליות רכה, כתובים בחרוז החופשי ובשפה שהתכוונה להיות "מחוספסת", גרמית ועתירת מטפוריקה מזעזעת. "מפיסטו" היתה לאחת היצירות המרכזיות של האקספרסיוניזם היידי ועוררה פולמוס פואטי סוער. אצ"ג עצמו לחם את מלחמת המודרניזם האקספרסיוניסטי בכתב העת "אלבטרוס" (1922-1923) שייסד, ערך ואף כתב את מרבית החומר שנכלל בשלוש חוברותיו. בתקופה זו חי בוורשה, שממנה נמלט (מאימת הצנזור הפולני) לברלין.
ב-1923 נתלווה למהפך הפואטי מהפך אידיאולוגי. אם קודם נתן ביטוי לתפיסת מציאות טרגית-ניהליסטית, הרי עתה עבר לציונות, לאחר שהשתכנע כי צירוף האיבה הנוצרית הוותיקה עם הפראות החברתית של העידן שלאחר מלחמת העולם, יביא בעתיד הלא-רחוק להשמדה פיזית של יהדות אירופה. לשכנוע זה נתן ביטוי בפואמה החזונית המחרידה "במלכות הצלב" (1923), שבה חתם את תקופת היותו בעיקר משורר יידי. מייד החל בהכנות לעלייה לארץ ישראל, שאליה הגיע בסופה של השנה. אבל עוד קודם, העתיק את מוקד יצירתו מיידיש לעברית, ובה בעת פתח במאבק נגד המנהיגות של התנועה הציונית, אשר בעמדותיה ראה מכשול להגשמת מטרותיה של "המהפכה העברית", זו החייבת ליצור דינמיקה היסטורית סוחפת, שתוביל תוך זמן קצר להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
עם בואו ארצה פיתח פעילות קדחתנית בשלושה תחומים: ביצירת שירה ארץ-ישראלית אקספרסיוניסטית, שנתנה ביטוי הן לשבר הקיומי שחל בעולמו של האדם המודרני והן לחזון הגאולה הציוני ולהגשמתו בידי החלוצים בארץ ישראל; במסאות-פואטית, שבה הגן על המודרניזם ומושגי היסוד שלו, אגב התקפה ביקורתית על נוסח השירה של משוררי דור תלמידי ביאליק; ובפובליציסטיקה, שבה נדרש לפרטי הפרטים של המאבק על מימוש החזון הציוני בארץ. המכנה המשותף לכל התחומים היתה התביעה לשינוי מהפכני בכל תחומי החיים בארץ ישראל.
בתחום השירה יצר ב-1924 את ספר היסוד של המודרניזם הארץ-ישראלי הציוני, "אימה גדולה וירח", שבו מצא האקספרסיוניזם הרדיקלי את ביטויו המלא הראשון בשפה העברית. הספר, שעקב בסדרה של פואמות רחבות ממדים אחר התהליך הדיאלקטי המוליך מהייאוש ומחורבן התרבות האירופית הליברלית ל"הרואיקה" של החלוציות הארץ-ישראלית, עורר פולמוס גועש, שחייב את פעילותו של המשורר כפולמוסן וכהוגה דעות מקורי ונועז בתחומי הפואטיקה ותפיסת התרבות. פעילות זו הגיעה לשיאה בשתי מסות שראו אור בקונטרס "כלפי תשעים ותשעה" (1928).
בשנים 1927-1926 שקע בייאוש עמוק, שמקורו במשבר שפקד את המפעל הציוני בארץ. לתקופת מה התנזר מיצירה פיוטית. כאשר חרג (ב-1928) מן השיתוק הקצר, נתגלה בפנים חדשות. מחד גיסא, חזר לליריקה אישית של יגון ושל מודעות קיומית חריפה, שמצאה ביטוי (במחזור או בקובץ "אנקריאון על קוטב העיצבון") בשירים קצרים, מגובשים, לעתים קרובות אף חרוזים ושקולים. מאידך גיסא, נולד בשעה זו המשורר הפוליטי המנסה להמריד בכוח "חיתוך הביטויים" החריף שלו את "הלגיונות" הציוניים המובסים נגד מנהיגותם שבגדה בהם ("חזון אחד הלגיונות", 1928; "כלב בית", 1929).
בתוך כך התרופף הקשר בינו לתנועת העבודה הציונית, וגברה הקרבה בינו לבין התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1930 הצטרף לתנועה זו ונעשה מיד לאחד ממנהיגיה ודובריה. במהלך שנות השלושים, שאותן בילה בעיקר במרכז הפעילות הציונית הרוויזיוניסטית בפולין, התמסר לייעודו כמשורר פוליטי וכתועמלן מפלגתי. שיריו שנכתבו בעשור זה וכונסו ב-1937 ב"ספר הקיטרוג והאמונה" מצטרפים למעין רומן לירי-סאטירי-פוליטי אישי, ועם זאת בעל מגמה ציבורית, על אודות גורלו של המשורר-הנביא המנסה להציל את חזון מלכות ישראל השוקע בשל מנהיגות כושלת ובוגדת. הספר הוא אסופת השירים הפוליטיים השנונה, המוחצת והסוחפת ביותר שנכתבה בשפה העברית. "ספר הקיטרוג והאמונה" הוחרם על ידי הציבור הקרוב לתנועת העבודה בארץ ובעולם. המשורר מצא עצמו מוקף גידופים ושנאה. שירתו, גם זו שקדמה למהלך הפוליטי שלו, הורחקה מסדר היום הספרותי הציבורי. עובדה זו גרמה לשיתוק ממושך ביצירתו השירית, שנמשך, לפחות בתחום הפרסומים הספרותיים, עד תום מלחמת העולם השנייה.
בפרוץ המלחמה נמלט מוורשה הנצורה לארץ ישראל. כאן חי חיי בידוד בבית ידידים נאמנים (משפחת י."ה ייבין), ועקב בחרדה אחר גורל המלחמה ובייחוד אחר גורלה של יהדות אירופה המזרחית, ובתוכה הוריו, אחיותיו, בעליהן וילדיהן. כאשר, מ-1943 ואילך, התבררו והלכו ממדיה של תוכנית השמדת העם היהודי, הוא נעשה מרוכז כולו במה שהוא סרב לכנות "שואה" (כינוי המעניק לפשע מראית פנים של אסון טבע) והעדיף לכנות "חורבן עם" ו"כרת גלויות".
לאחר כניעת גרמניה חזר ליצירה שירית בהיקף ובתוקף חסרי תקדים. הוא פתח במהלך שירי חדש, שהיה עתיד להביא להעמדתו של קורפוס שירי ענק, מיוחד לעצמו, קשור ביצירתו כפי שהתפתחה עד סוף שנות השלושים, אך גם נבדל ממנה בסגנון, בצורה ובמידת מה גם בנושאים.
במהלך חדש זה, שקווי ההיכר שלו הסתמנו במחצית השנייה של שנות הארבעים, התבלטו שלושה זרמים עיקריים. הראשון היה זרם שירי הקינה והאבל בעקבות השמדת יהדות אירופה. שירים אלה, שהופיעו עד סוף שנות הארבעים, הקנו לו מחדש את מעמדו במרכז הזירה הספרותית-הציבורית, ונתפסו כמבע השלם והמעמיק ביותר לתחושת האבל הלאומית. המשורר נע בהם לא רק בין שירה אישית ריגושית אדירת עוצמה של בן שהוריו נרצחו לבין שירה קולקטיבית, שניסתה לסכם את משמעותו הלאומית של האבל, אלא גם בין רגשות אשם קשים של מי שלא נותר להגן על יקיריו או למות עמם, לבין חזונות גרנדיוזיים על חידוש מלכות ישראל מן היאור ועד לפרת.
המוני הקוראים הזדהו בעיקר עם הכאב ותחושת האשם של המשורר וראו בו את מבטא רגשותיהם. ב-1948, בעצם ימי מלחמת העצמאות, הוענק למשורר בפעם הראשונה פרס ביאליק לספרות יפה, למרות מחאותיהם של דוברי השמאל הציוני, שלא סלחו לו על שירי הסאטירה שלו משנות השלושים. זרם זה בשירת אצ"ג הגיע לסיכומו (אבל לא למיצויו) עם כינוס שירי "מדע האבל" בספר הגדול "רחובות הנהר" (1951), שזיכה את המשורר שנית בפרס ביאליק היוקרתי.
הזרם השני היה זרם השירה הפוליטית, מעין המשך של "ספר הקיטרוג והאמונה", שהמשורר חידש את כתיבתה בטונים מז'וריים בימי מלחמת העצמאות. אצ"ג לא היה שלם עם תוצאות המלחמה (חלוקת הארץ, ביתור ירושלים, השארת הר הבית בידי המלך הירדני), ושירתו הפוליטית נעשתה קודרת יותר ויותר. תחושתו היתה ששליחותו נכשלה פעם נוספת, וכי הגאולה שאליה חתר שוב הוחמצה. במשך הזמן גרמה תחושה זו להסתגרות ואולי גם להימנעות מפרסום ספרי שירה נוספים (מכלול השירים האקטואליים-חזוניים עמד לראות אור ב"ספר העמודים", אך ברגע האחרון ביטל המשורר את פרסומו).
ואולם העצב, הבדידות וההסתגרות לא מנעו מגרינברג המשך יצירה ופירסומים. מסוף שנות הארבעים (הפואמה "מן החכליל ומן הכחל", 1949) ועד חתימת יצירתו באמצע שנות השבעים, יצר מערכת שירית מסועפת ואדירת ממדים, שהתגבשה בעשרות "מסכתות" ארוכות וקצרות (הבולטות שבהן: "מתוך ספר העיגול", 1950; "מנופים רחוקי מהות" – היצירה פורסמה פרקים-פרקים במשך שנות החמישים; "משא ונבל", 1953; "שירי אספקלר/ בהאי עלמא", 1954; "בהאי עלמא ובהאי ארעא", 1955, 1960; ובעיקר ב"ספר הנחלים", "מסכת המתכונת והדמות" ו"לסעיף סלע עיטם", שפורסמו בפרקים רבים בשנות השישים).
כשם שב"רחובות הנהר" ניסה המשורר כאותו עוגבר של בית המקדש לברוא בכוח נגינתו את ההיסטוריה הלאומית ולהחזיר את העם למעמד חציית ים סוף, כך ניסה במסכתות שירה מטאפיזית-לירית "להמציא" מחדש את העצמי המרוסק, לחקור את מהלך חייו מאז ילדותו בחיק הוריו, ללכת בדרכים השונות שהיו פתוחות לפניו, ולבדוק את הצלחתה וכישלונה של שליחותו כ"איש אש" אוכל אש, שותה אש ומכלה עצמו באש. כך יצר את "שירת עצמי" הנרחבת ביותר בשירה העברית, המשך לשירת העצמי של המשורר הנערץ עליו, וולט וויטמן. במסגרתה נבדקו עשרות מוטיבים שיריים, שותף הטבע כולו, ונפתחו פתחים לעולמות מיסטיים-קבליים, שהמשורר השתקע בהם יותר ויותר. כן נוהל בה דיאלוג מקיף ומורכב עם שירתו המוקדמת.
ב-1949 נבחר כנציג תנועת החרות בכנסת הראשונה, אך הוא לא המשיך בפעילות פוליטית פומבית וסרב להציג את מועמדותו לכנסת השנייה. ב-1950 נשא לאשה את המשוררת עין טור-מלכא (עליזה גורביץ-גרינברג) והקים משפחה. לזוג נולדו חמישה ילדים, שארבעה מהם נקראו על שם קרובי המשפחה שנרצחו. ואולם החל מסוף שנות החמישים גברה במשורר תחושת הבדידות. פרסים וכיבודים שהעתירו עליו מוסדות המדינה ומוסדות אקדמיים שונים בארץ ובחוץ לארץ לא פוגגו אותה. המשורר בילה את עשורי חייו האחרונים כמין שמשון מתבודד על סלע עיטם בלב המדבר, גם אם סלע זה היה ביתו ומשפחתו, והמדבר שהקיף אותם היה מדברה של מדינת ישראל.

הרושובסקי, בנימין. "ריתמוס הרחבות – הלכה ומעשה בשירתו האקספרסיוניסטית של אורי צבי גרינברג". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1978; וולף-מונזון, תמר. "לנגה נקודת הפלא – הפואטיקה והפובליציסטיקה של א.צ. גרינברג בשנות העשרים". חיפה: אוניברסיטת חיפה. 2005; וייס, הלל (עורך). "המתכונת והדמות – מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג". רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן. 2000; חבר, חנן. "מולדת המוות יפה – אסתטיקה ופוליטיקה בשירת אורי צבי גרינברג". תל אביב: עם עובד. 2004; לינדנבאום, שלום. "שירת אורי צבי גרינברג – קווי מיתאר". תל אביב: הדר. 1984; ליפסקר, אבידב. "שיר אדום שיר כחול – שבע מסות על שירת אצ"ג ושתיים על שירת אלזה לסקר-שילר". רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן. 2010; מירון, דן. "אקדמות לאצ"ג". ירושלים: מוסד ביאליק. 2002; קורצווייל, ברוך. "הערות למהות הנופים בשירת אצ"ג". "בין חזון לבין האבסורדי". ירושלים ותל אביב: שוקן. 1973. 64- 94; קצנלסון, גדעון. "גולף הכלים של הכוסף". "מסות על שירת אורי צבי גרינברג". תל אביב: ירון גולן. 1993.

דן מירון
5