משורר, חוקר, מסאי, מתרגם
נולד בברקלי, קליפורניה. חצי שנה לאחר הולדתו חזרה משפחתו ארצה. סבתו, יהודית גורביץ', הוציאה לאור בשנות החמישים את סדרת הספרים "מה אספר לילד". הוא קרוי על שם סבו וכתב על כך שיר ("הבל", 1990, שיר מס' 16). גדל בגבעתיים ובצהלה ושירת בחיל האוויר. למד סוציולוגיה וכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תואר דוקטור בפסיכולוגיה חברתית ב-1982. בנוסף, למד לתואר שני בספרות השוואתית. החל מ-1986 לימד בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית והיה ראש החוג בשנים 2008-2005. יצא לגמלאות ב-2010.
פירסם עשרה ספרי שירה. שירו הראשון התפרסם בהיותו כבן שמונה ב"דבר" לילדים": "שיר על ביאליק" (כרך כ"ח [26], 1958). ביאליק הוא נושא ומקור השראה לאורך כל שנות היצירה בשירתו, במחקריו ובמסותיו על ספרות. שיריו הראשונים למבוגרים ראו אור ב"דבר" וב"הארץ" בשנים 1971-1969 ("רקוויאם", "דבר", 18.4.1969; "המבול השני", "דבר", 29.5.1970, "מיכאל הזהוב", "הארץ", 2.7.1971). ספרו הראשון, "קטעים מחלום פתוח", ראה אור ב-1980 (א' אספיס).
שירתו מעמידה במרכזה את ה"שיחה" האנושית, את ההתנסות החושית ואת תהליכי ההתמלאות וההתרוקנות של הקריאה והכתיבה. מצד אחד, זוהי שירה מושגית ומהותנית העוסקת בזיקות בין גוף-נפש, אדם-מקום, פנים-חוץ, דיבור-שתיקה, עשייה ומחשבה, זמן ומרחב, שירה וממשות חומרית. מן הצד האחר, שירתו היא פרועה, אסוציאטיבית ומשחקית. לצד הדיבור הפואטי השואף לפשטות, לצלילוּת ולמוזיקליות, זוהי שירה התובעת מן הקורא מעקב מפותל אחר ההקשרים והטענות התרבותיות, הפואטיות והפילוסופיות המהדהדות בשיר.
החטיבה הראשונה בשירתו, בשנים 1990-1980, כללה שירים לא מחורזים, המאורגנים במבנים מורכבים, לעתים קשים לפענוח, למשל בספרים "יבשה" (1989) ו"הבל" (1990).
אחת מן התופעות הפואטיות המרכזיות והמקוריות בשירתו היא השימוש בשירי ילדים עבריים מחורזים ובעלי מקצב פשוט כהשראה רעיונית וצורנית, בעיקר בספרים "הא ודא" (1996) ו"ספר הירח" (1999). תופעה זו מתקשרת הן להיבט המטפיזי של המעשה השירי והן לתפקיד הפולחני, המשחקי והביצועי של השירה. שיר הנדנדה של ביאליק הוא מעין מוטו, או שיר מנחה, גם במסה המנשרית "רחבת השירה" ("חדרים", 11, 1994).
שמעון זנדבנק (2001) משייך את שירתו לאחד מן הנוסחים של הפוסט-מודרניזם בשירה העברית, היוצא כנגד "שירת הסובייקט" של המודרניזם העברי, "לצאת מן הטרנס של האני", בלשונו של גורביץ'. מבשריו של נוסח זה הם דוד אבידן ומאיר ויזלטיר וראשון דובריו הוא אהרן שבתאי.
הספר "יום יום" (2002) פותח מהלך פואטי חדש בשירתו, של רצפים יומניים וכמו-יומניים. בספרים "זמן בָּבָּ" (2005) ו"דבּל קליק" (2008) גובר ממד האלתור והאיכות המיצגית (פרפורמנס) ועבודת השפה העברית לדורותיה, החיבור בין אווירה משברית לעליצות ומרכיב התגובה המיידית לשינויים בממד הזמן (למשל, האינטרנט). הספר "פסוקים" (2012) כתוב במורשת הפסוק המקראי ולשון שירת ימי הביניים. על ספרו "הא ודא" ועל ספרו "יום יום" הוענקו לזלי גורביץ' פרסי עיריית חולון לספרות יפה על שם ד"ר קוגל ב-1996 וב-2004.
תירגם מן השירה האמריקנית (ג'ון אשברי, צ'רלס אולסון ואחרים), פירסם מסות וספרים על מקום, על "שיחה" ועל כתיבה המשלבים פילוסופיה, אנתרופולוגיה ופואטיקה, וכן כתב רשימות ביקורת על משוררים בעיתונות היומית (על דוד אבידן, יונה וולך, אהרן שבתאי ואחרים) ומסות על יוצרים באמנות פלסטית (מיכאל סגן כהן, אברהם אופק ואחרים).
המאמר שכתב עם גדעון ארן ""על המקום"" (1991, פורסם מחדש בספרו "על המקום", 2007) הוא אחד מן המאמרים המשפיעים והמצוטטים ביותר במחקר הספרותי והחברתי. בספריו העיוניים הוא מציע, בין השאר, קריאות חדשות בספרי התנ"ך. כך למשל, נדון ספר קהלת ב"חשבונו של קהלת" (2008), ובקול דֹדים (2013) נבחנת לשון האהבה של שיר השירים.

בן משה, יקיר. "אחלה שיר שבעולם". "הארץ" ספרים. 24.6.2008; זנדבנק, שמעון. ""הקול הוא האחר": שני נוסחים של פוסטמודרניזם עברי". "הקול הוא האחר". ירושלים: כרמל והמכון הישראלי לפואטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל אביב. 2001. 165-142; ליבס, יהודה. "שׂרה שׁרה שׁיר שׂמח". "הארץ" תרבות וספרות. 28.6.1986; סגן כהן, מיכאל. "ואני חוזר לפשט ('על "הא ודא"', ספר שירים של זלי גורביץ')". "סטודיו" 92. 1998. 41־50.

ענת ויסמן