משורר, עורך ופובליציסט
נולד באוראן, אלג'יריה, להורים ילידי מרוקו. בגיל שש עלה עם משפחתו לישראל. בהיותו בן עשר התעוור בעת ששיחק ברימון-יד בשדה סמוך לביתו בלוד. הוא התחנך ב"בית חינוך לעיוורים" בירושלים, שם הוחלף שמו לארז, ובסמינר "ליפשיץ״. בבגרותו למד לתואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ולתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ועבד בתחומי עיסוק אלה.
שיריו הראשונים התפרסמו בראשית שנות השבעים, ובהם ביטא בצורה נוקבת את משבר הגירתם של יהודי המזרח לישראל ואת הרצון העז למצוא שפה חדשה, שתהלום את טראומת ההגירה: התנפצותה של דמות האב; תחושות הזרות והזעם; דיכויה של התרבות הערבית בארץ על ידי התרבות האירופוצנטרית השלטת והחיפוש אחר סינתזה בין עבר להווה ובין מזרח למערב – כל אלה היו מאפיינים מובהקים של כתיבתו. הוא הציג בשיריו קול מזרחי חשוף, ההופך את חומרי הביוגרפיה ואת העימות עם הסיטואציה הישראלית המתנכרת ל"זהות"ו ולמוצאו לזירת עימות ישירה. בתוך כך שילב בשיריו ביטויים בערבית-מרוקאית, ולעיתים הכליא בין העברית לערבית בניסיון ליצור פואטיקה דו-לשונית.
ספר שיריו הראשון "מנחה מרוקאית" (עקד) ראה אור ב-1976; כעבור שלוש שנים התפרסם ספרו השני, "ספר הנענע". שני הספרים הציבו אותו כאחד מקולות המחאה החלוציים של משוררים ישראליים יוצאי ארצות ערב. הוא ביטא את כבודה האבוד של התרבות הערבית, שנדחקה לשוליים ונרמסה על ידי ההגמוניה התרבותית האשכנזית, ועסק רבות בקרע בין העבר הערבי להווה הישראלי. עם זאת, הזעם והמחאה התמתנו בהדרגה. שירי הספר השני, ושיריו המאוחרים יותר, מגלים כמיהה להתערות בארץ ובשפתה, גם אם תוך כדי קונפליקט חריף ובלתי פתיר.
ברבים משיריו ניכרת נימה וידויית ומתוארות חוויות יומיומית ומשפחתיות, שמתווסף להן יסוד של כזב או של דמיון. שירתו השפיעה השפעה עמוקה על רבים מהמשוררים המזרחיים בישראל, בהם סמי שלום שטרית, אמירה הס, פרץ-דרור בנאי, איתן נחמיאס גלס, ואחרים.
עוד מספריו: "ציפור בין יבשות: שירים" (1990); "סוליקה: מחזה בשלוש מערכות" (2005); "תמביסרת ציפור מרוקאית" (2009); נופים חבושי עיניים (2013) ובית הפסנתרים (2015)
שירו "חתונה מרוקאית" הולחן על ידי להקת "הברירה הטבעית" ונכלל באלבומם "אלי שורשים" (1979).
ב-1982 ייסד ביטון את כתב העת "אפיריון" לתרבות ים-תיכונית, והוא משמש עורכו מאז. באמצעות כתב העת ביקש לממש הלכה למעשה את הסינתזה המיוחלת בין מזרח למערב, ולהעניק ביטוי להוויה ים-תיכונית, שלהשקפתו היא בה בעת אוריינטלית ואירופית. הקמתו של כתב העת עוררה ביקורת חריפה, ובין השאר נטען כי הוא מגלם בריחה מה"זהות" המזרחית, מסכל את יצירתה של תרבות מזרחית עצמאית ומרכין ראש בפני התרבות המערבית השלטת. שימש כיו"ר אגודת הסופרים העברים בשנים 1993-1991.
בשנת 2016 מונה על ידי נפתלי בנט, שר החינוך, לעמוד בראש ״וועדת ביטון״, שהוקמה בכדי לאזן את תכניות הלימודים (בעיקר בהיסטוריה ובספרות) והעשרת תוכניות הלימודים בתכנים על ההיסטוריה של יהודי המזרח וביצירות של יוצרים מזרחיים (מיוצרים שפעלו בימי הביניים ועד ליוצרים ממוצא מזרחי שכותבים היום). היו רבים שראו בעבודת הוועדה הכרחית וחיונית. עם זאת, עבודת הוועדה והבחירות שעשתה זכו לביקורת רבה. חלק מהביקורת התמקדה בכך ש״וועדת ביטון״ מנציחה את פוליטיקת הזהויות. ביקורות אחרות, טענו שהוועדה משרתת את המתקפה של חברי הממשלה כנגד אנשי תרבות שונים. בנוסף הושמעה ביקורת על כך שהבחירות של הוועדה לא נבעו מקריטריונים ספרותיים אלא ממניעים אישיים.
זכה בפרס על שם גבריאל טלפיר (1982) ;בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1989) ובפרס ישראל (2015).

ביטון, ארז. "בית הפסנתרים: קטע מאוטוביוגרפיה". "הכיוון מזרח" 12. 2006. 13-10; ויג, שושנה. "ארז ביטון: ראיון". "אפיריון" 96. 2006. 30-27; טוקר, נפתלי. "העמדה האירונית בין שתי התרבויות: דברים על שירתו של ארז ביטון". "זהות" ג. 1983. 246-237; עלון, קציעה. "המזרחיות מהי?". "אפשרות שלישית לשירה: עיונים בפואטיקה מזרחית". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2011. 26-7; פדיה, חביבה. "ארז ביטון: פענוח פואטיקה של הגירה: מודוסים פואטיים ומודוסים של 'אני"'. "הכיוון מזרח". 12. 2006. 26-16.

גיש עמית