סופר, משורר ועורך
נולד ב"נתניה", גדל ולמד שם בבית ספר יסודי ובתיכון. לאחר שירותו הצבאי למד משפטים וקיבל תעודת עורך-דין (1996), אך לא עבד במקצוע ופנה ללימודי ספרות. קיבל תואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (2002). נושא עבודת הדוקטור: "המרחב בפרוזה של יעקב שבתאי". בשנים 2008-1996 היה עורך תוכניות ב"קול המוסיקה", אוצר תערוכות וכותב ביקורות ב"הארץ" ובכתב העת לאמנות "סטודיו". כן לימד באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב ובמכללת "עלמא". מפרסם מסות ורשימות ביקורת על ספרות, אמנות, משפט ופוליטיקה בעיתונות הכתובה ובאתר האינטרנט שלו, מתחת לשולחן. עורך ספרותי של ספרי שירה ופרוזה. ב-2013 יצא לאור ספרו "שאלות בספרות" העוסק בסוגיות בספרות, בשירה ובאמנות. הוא אקטיביסט ספרותי הנושא תרומה משמעותית לשדה הספרות הישראלית על תחומיו השונים.
ספרו הראשון הוא קובץ השירים "פירות/גט" (אבן חושן, 1999), שבו שני חלקים. הראשון, "פירות", מתאר מצב של התפוררות ואימה, כאשר הדמויות הפגומות בגופן מגלות אדישות לפירות הבאושים של מוות וחלקי גופות הנפלטים אל מרחב חייהן היומיומי. הניסיון לבחון את הממצאים בשפה משפטית מבליט את האימה. ביסוד החלק השני, הפואמה "גט", זיכרון של נער שסולק מבית ספר ממלכתי-דתי; כאב על פשיטת הרגל המוסרית של הזרם הדתי-לאומי, שממנו יצא רוצחו של רבין; ודפדוף כמעט נואש ברובדי השפה העברית ובזיכרון הקולקטיבי של קוראי השירה, תוך חיפוש אחר שפה וקול שבהם יוכל המשורר-הדובר להשתמש.
הרומן הראשון שלו, "אבנר ברנר" (בבל, 2003), מתאר את קורותיו של תלמיד תיכון ממלכתי-דתי על רקע התרחשותם של שני מעשי רצח. החברה הדתית-לאומית, המתוארת באופן גרוטסקי, משמשת כעין משל על החברה הישראלית כולה. בספר מופיע כדמות משנה פרופ' ישעיהו ליבוביץ, המגיע להרצות בבית הספר ונקלע לחקירת רצח. הסופר מתמרן בין ז'אנרים: סאטירה, רומן התבגרות, סיפור בלשי ומדע בדיוני. הספר זכה לביקורות משבחות, והיה בין חמישיית המועמדים לפרס ספיר (2004). ספרו הבא, "ערים תאומות" (2004), הוא קובץ סיפורים קצרצרים, כעין אנקדוטות מרחבי העולם, המשקפות אבסורדים ופרדוקסים מסוגים שונים (למשל, ניקוטין גורם לתושבי קירגיזיה לספר בדיחות קרש). ניכרות בו השפעות סופרים דוגמת קלווינו ובורחס.
ברומן "הרוצחים" (2006), שגם עליו היה מועמד לפרס ספיר, שב לעסוק בהיבטים אידיאולוגיים-פוליטיים. זוהי סאטירה פרועה המתנהלת בין שתי זירות מרכזיות, הספרותית והמשפטית, ומתארת חברה שהאלימות הפכה לחלק מהדופק שלה. בין עולם המשפט לעולם הספרות מתקיימת אנלוגיה, שעיקרה רפיסות מוסרית ורוחנית. הספר מתאר את הסצנה הספרותית המקומית באירוניה רבה, וכולל אזכורים של אישים מעולם הספרות. גיבורי הרומן הם דמויות עלובות, דוגמת שאול רובינזון, מבקר וסופר כושל, שמכלה את זמנו בגנֵבות ספרותיות. דמותו מספקת הנמקה לשיבוץ פרודיות קלילות על סופרים ומשוררים כמו אלתרמן וגנסין. הרומן מאופיין, כמו ספרים אחרים שלו, בכתיבה שאפשר לכנותה ויזואלית: המספר מזמין כביכול את הקורא להציץ בסצנה מבעד לעדשת מצלמה.
ב-2007 ראה אור ספרו "בלי שום מקרה מוות: סיפורים מקיבוץ לוחמי הגטאות", ספר תיעודי המביא מסיפוריהם של מייסדי הקיבוץ. לאחר מכן ראה אור "קרוב" (2009), נובלה לירית על אב מאמץ שמחפש בגיל שבעים את ההורים הביולוגיים של בנו המאומץ. ב-2010 הופיע ספרו "נתניה". במרכזו מונולוג של גיבור ששמו דרור בורשטיין, המבלה לילה על ספסל ליד ביתו בתל אביב. במונולוג שזורים זיכרונות מ"נתניה" הממשית של ילדותו בצד הרהורים על המדע ומחשבות על הספרות. הספר דן בסוגיות אקולוגיות ובשאלות מוסריות שעניינן גורלו של כדור "הארץ". שלובים בו מסמכים ותצלומים אותנטיים. גם "נתניה" היה מועמד לפרס ספיר.
ב-2011 יצא לאור ספר הילדים הראשון שלו, "כוס התה שלי", הפונה גם לקוראים מבוגרים. הספר מביא הסברים לתופעות בטבע ובעולם והוא בעל ממד הגותי ופילוסופי, המתחקה אחר האמת. ב-2016 פרסם בורשטיין ספר ילדים נוסף בשם: מעיל ושמו שמואל.
ב-2012 פורסם הרומן החמישי של בורשטיין, "אחות שמש". זהו רומן משפחתי שבמרכזו סוד התאבדותה של אחותו של הגיבור. הרומן מתאר משפחה שהתפרקה בעקבות ההתאבדות של הבת הבכורה, דורית, ואחיה הצעיר מגיע לבית האב בירושלים במסעו אחר התשובות לאסון. ספר זה זכה בפרס י״ל גולדברג של הקרן הקיימת לישראל. ב-2014 פרסם בורשטיין את המסה תמונות של בשר שבמרכזו עומדת האכזריות בה נוהגים בני האדם כלפי בעלי החיים בתעשיית הבשר.
ב-2016 פרסם בורשטיין את הרומן טיט שמעתיק את דמותו של ירמיהו הנביא לירושלים של ימינו. אפשר לראות ברומן זה שילוב בין הקול המז׳ורי שאפיין את בורשטיין בספרי הפרוזה הראשונים שלו לקול הלירי שאפיין את כתיבתו המאוחרת. באותה שנה פרסם בורשטיין גם את ספר השירה אלה כרגע חיי. בשנת 2018 פרסם בורשטיין את ספר העיון אדם בחלל, שבו ביקש להרחיב את נקודת המבט של הספרות העברית והתרבות הישראלית ולהפוך את החלל החיצון לחלק ממנה.
סגנון הפרוזה של בורשטיין הוא מובחן וכולל שילוב של מדע בפרוזה, של טקסטים דרמטיים מסתוריים ומושכים ושל קטעי פואטיקה ליריים. הפואטיקה שלו אינה נוטה לעלילה הליניארית אלא מתמקדת ברובה בזמן העבר של הדמויות, החוזרות אל מה שאירע ולא הובן בשלמותו. הביקורת ציינה כי מיצירתו עולה קול מובחן, מקורי, מורכב ומרגש, אך טענה גם כי היא נוטה תדיר לספרותיות ולאינטלקטואליות יתר.
זכה, בין השאר, בפרס שר החינוך והתרבות לשירה (2002) בפרס ברנשטיין לסיפורת (2005) ופעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול ז"ל (2006, 2018). כיום הוא מלמד כתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית ועורך את כתב העת הליקון.

הרצוג, עמרי. "'"אחות שמש"': בין אשם לפליאה". "הארץ" ספרים. 29.11.2012; סואן, יהונתן. "ארץ אוכלת רוצחיה: על החומוס כמשאב האחרות". "הכיוון מזרח" 15. 2008. 110-103; סתיו, שירה. "ככל שמתקרבים, לא נוגעים". "הארץ" ספרים. 11.3.2009; שמש, עדנה. "Zoon in, Zoom out". "עיתון 77" 350. 2010. 17-16.

נינה פינטו-אבקסיס ונעמי ברנשטיין