מתרגם ועיתונאי
נולד בפרנקפורט על המיין, גרמניה. הצעיר בעשרת הילדים במשפחה דתית אורתודוקסית. התחנך ברוח מסורת ישראל וקלט גם את הלשון ואת התרבות הגרמנית. בן חמש-עשרה עלה לארץ עם משפחתו והשלים את לימודיו בבית הספר התיכון "תחכמוני" בתל אביב. המשיך ללמוד בכוחות עצמו והיה בעל השכלה רחבה במדעי הרוח וידען בלשון העברית.
בשנות הארבעים התחיל לעבוד בעיתון "דבר" כמתרגם שידורים מגרמניה. ב-1946 צורף כחבר למערכת "דבר" וזה היה מקום עבודתו הקבוע עד סוף ימיו. מילא בעיתון תפקידים רבים: עורך חדשות, כתב בכנסת, כתב מדיני, שליח העיתון בארצות הברית (1954-1957), בעל טור לענייני לשון, מזכיר מערכת ומ-1980 עורך העיתון לעולים "אומר".
בצד עבודתו העיתונאית עסק בתרגום לעברית ובמהלך השנים תירגם כארבעים ספרים, רובם מגרמנית וקצתם מאנגלית. הספר הראשון שתירגם היה "ראובני שר היהודים" מאת מקס ברוד (1960). בשנות השישים תירגם בעיקר ספרי עיון. בין השאר את כתביו של זיגמונד פרויד (1969), מפעל שעליו זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.
בשנות השבעים התחיל לתרגם יצירות ספרות של כמה מגדולי הכותבים בגרמנית ובאנגלית, ובהם חתני פרס נובל היינריך בל: "תמונה קבוצתית עם גברת" (1973), "הכבוד האבוד של קתרינה בלום" (1976); גינטר גראס: "תוף הפח" (1975), "דג הפוט" (1980) ועוד; אליאס קנטי: "סנוורים" (1979); וסול בלו: "דצמבר של הדקאן" (1984). תירגם גם את "השיעור בגרמנית" (1978) ו"מוזיאון המולדת" (1982) מאת זיגפריד לנץ; "יומנים" מאת פרנץ קפקא (1978); "שפן עשיר" (1987) מאת ג'ון אפדייק ועוד.
שאף לכך שתרגומיו יהיו שווי ערך ושווי רוח, במידת האפשר, ליצירה המקורית. לדעתו, המתרגם אינו צריך ליטול על עצמו תפקיד של קוסמטיקאי ואף לא של פופולריזטור. עליו להימנע מניסיון לייפות את המקור ולפשט סגנון מסובך ומפותל שהמחבר בחר בו, ולהיות נאמן למקור.
ב-1977 נבחר לחבר-יועץ באקדמיה ללשון העברית. זכה גם בפרס סוקולוב על מפעל חיים בשדה העיתונות הכתובה (1984); ובמדליה מטעם מכון גתה על תרומה מיוחדת להפצת התרבות הגרמנית (1986).

איזק, חיים. "התרגום כגורם בטיפוח הלשון העברית, משאל מתרגמים". "מאזניים" נ"ו (6). 1983. 26-27.

ישראל לנדרס