הדר טניה רבקה
נולדה במחנה העקורים צלסהיים ליד פרנקפורט דמיין, גרמניה. קרויה על שם סבתה, שנרצחה ביער ליד ברנוביץ ב-1942. אביה היה רופא אצל הפרטיזנים ובמחנה העקורים, ציוני דתי ופעיל למען העלייה לארץ. הוריה ניצלו מהשמדה בגטו ברנוביץ, וב-1948 עלתה המשפחה ארצה, התיישבה בעיר לוד, שהיתה אז עיר עולים, ושם עברה עליה ילדותה.
הדר דאה
נולדה בניו יורק וגדלה במנהטן ובתל אביב, בת לעיתונאי ולמתרגם בני הדר ולשחקנית רחל הדר. שירתה בצה"ל. בעלת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
הדיה יעל
נולדה בירושלים, בתו של השופט המחוזי עזרא הדיה. למדה בתיכון האקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים והתמקדה בנגינה בפסנתר. סיימה תואר ראשון בפילוסופיה ובלימודים כלליים באוניברסיטה העברית בירושלים. את לימודי התואר השני בספרות אנגלית וכתיבה יוצרת סיימה באוניברסיטת ניו יורק. כתבה טורים בעיתונים "כל העיר", "עיתון תל אביב" ו"ידיעות אחרונות", וכן שבעה פרקים לסדרת הטלוויזיה "בטיפול". לקטורית בהוצאת עם עובד ומלמדת כתיבה יוצרת.
הגני (הניג) עמירה
נולדה בקיבוץ עין החורש, גדלה והתחנכה שם וסיימה את בית הספר התיכון בקיבוץ מזרע. לאחר שירותה בצה"ל נישאה והקימה את משפחתה בקיבוץ גן שמואל. כתבה שירים מגיל צעיר, ואלה התפרסמו בעיתוני תנועת "השומר הצעיר" ובביטאוני הקיבוץ הארצי. בסוף שנות החמישים למדה ב"סמינר אורנים" ועסקה בחינוך ובהוראה בגן שמואל. התמסרה לארגון ולניהול חיי התרבות בקיבוצה, ומאוחר יותר גם בקיבוץ הארצי, והשתתפה בעיצוב טקסים, חגים ואירועי זיכרון. כתבה חוברות וקבצים לחגי הקיבוץ. בסוף שנות השישים יצאה להשלמת לימודים באוניברסיטת תל אביב בחוג לתורת הספרות ובחוג לספרות עברית, והחלה לעבוד כעורכת "הדים", ביטאון הקיבוץ הארצי, וכעורכת ספרי השירה בהוצאת ספרית פועלים. בעריכתה יצאו כמה עשרות ספרי שירה ואנתולוגיות. עסקה בתפקידים ציבוריים, ובין השאר עמדה בראש מחלקת התרבות של הקיבוץ הארצי ופירסמה את המאסף "אסיף: קיבוץ – הישרדות או התחדשות" (1995). התמנתה למנכ"לית "מורשת", מוסד הנצחת השואה והגבורה של התנועה בתל אביב ובגבעת חביבה, וכיהנה בתפקיד עד 2005.
הגורני-גרין אברהם
נולד במושב בית עובד להורים ממייסדי המושב. את לימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה הריאלית בראשון לציון. בעל תואר מוסמך בספרות ובמדעי המדינה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. עבד שנים רבות כמורה-חונך בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית.
האפרתי יוסף
נולד בתל אביב וגדל בגבעתיים. למד בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב. ערב סיום לימודיו, בימי מלחמת העצמאות, הצטרף לגרעין הכשרה של "הנוער העובד". ב-1949 היה ממייסדי קיבוץ משאבי שדה בנגב, ומילא בו תפקידים מרכזיים. ב-1954 יצא לסמינר של מדריכי נוער, ובהשפעת לימודיו שם דבק במקצוע "הספרות" ושאף להתמחות בו. ב-1960 עזב את הקיבוץ והחל בלימודי ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1967 הצטרף למורו בנימין הרושובסקי והיה ממקימי החוג לתורת "הספרות" הכללית באוניברסיטת תל אביב. באותה שנה נשלח על ידי החוג ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, וזמן קצר אחרי שובו לתל אביב ב-1970 נעשה ראש החוג וכן ראש מכון כץ לחקר "הספרות" העברית. בד בבד היה ממייסדי מכללת "בית ברל" וכיהן בה כראש החוג לספרות, וכן היה מעורב בפעילויות ציבוריות וחינוכיות רבות הקשורות בקידום הוראת "הספרות" ובעידוד מחקרה. אחרי מלחמת יום הכיפורים יצא במסגרת שירות המילואים להרצות על שירה עברית בפני חיילים, ובפעילותו זו נהרג ב-17 באפריל 1974 בהפגזה סורית על מוצב שבו שהה ברמת הגולן. אחרי מותו הושלמו הליכי העלאתו לדרגת פרופסור-חבר. החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב מקיים מדי שנה יום עיון לזכרו.
האזרחי (בריסקר) יהודה
נולד ב"ירושלים". למד בבית הספר "תחכמוני" ובגימנסיה העברית. ב-1936 החל לפרסם רשימות וסיפורים בעיתונות, וב-1940 הופיע ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "על מפתן החיים". ב-1938 החל ללמוד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית ב"ירושלים". מ-1942 עד 1945 שירת בבריגדה היהודית במסגרת הצבא הבריטי בארץ ישראל ובמצרים. בשנים 1949-1946 שהה באנגליה בשליחות המחלקה לחינוך של הקרן הקיימת לישראל. בשנות החמישים חזר לאנגליה לשתי תקופות, של שנתיים כל אחת, ועבד במחלקה העברית של ה"בי-בי-סי". מ-1956 ישב ב"ירושלים", עבד במחלקת הנוער של קק"ל וכיהן כיועץ לתיאטרון "אהל". בשנותיו האחרונות שימש עורך פרסומים באוניברסיטה העברית, לרבות עריכת ביטאונה, "האוניברסיטה". כמו כן התמסר לעריכת כתביה של אשתו, הפילוסופית פפיטה האזרחי, שהלכה לעולמה בדמי ימיה ב-1963.
דשא (איזנשטדט) מיכאל
נולד בבוברויסק שברוסיה הלבנה. עלה עם הוריו לארץ ב-1925. התגורר בחיפה ובבאר טוביה. מ-1966 ועד מותו חי במושב שדמה. סיים את בית הספר החקלאי במקווה ישראל ואת בית המדרש למורים בבית הכרם, ועבד בהוראה במוסדות שונים. שירו הראשון ראה אור בביטאון הנוער העובד "במעלה", וב-1941 יצא לאור ספרו הראשון, "שחרית", בהוצאת "במעלה".
דרור מרים
נולדה בקיבוץ עין החורש, בו היתה חברה עד 1988. בעלת תואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת תל אביב. עסקה בהוראה בבתי ספר תיכוניים ושימשה כמרצה בכירה לספרות ומקרא במכללת "אורנים" ובמכללה האקדמית "בית ברל". במקביל עסקה בפיתוח תוכניות לימודים בתוכנית מופ"ת של משרד החינוך.
דרוויש מחמוד
נחשב למשורר הפלסטיני הלאומי ומהמשוררים הגדולים ביותר בעולם הערבי. נולד בכפר אל-בירווה שבגליל התחתון, שנהרס כליל ב-1948. במהלך המלחמה נמלט עם משפחתו ללבנון. בני המשפחה שבו למדינת ישראל כמסתננים כעבור שנה והתגוררו בדיר אל-אסד כפליטים בארצם. לאחר תקופת בית הספר התיכון עבר להתגורר בחיפה. בשנות השישים המוקדמות הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית, שטיפחה את הזהות הערבית הלאומית-תרבותית, ותפש מקום נכבד בעיתוני המפלגה. הוא שימש חבר המערכת של "אל-אתתחאד", עיתון המפלגה הקומוניסטית, וערך את המוסף הספרותי "אל-ג'דיד", וכן כתבי עת ספרותיים, לרבות "אל-פג'ר" ו"שו'ון פלסטינייה". ב-1970 בחר לעזוב את ישראל, שבה נחשב "נוכח-נפקד". תחילה יצא למוסקבה למשך שנה, אחר כך התגורר במצרים, בלבנון ובתוניסיה. הפך לפעיל במוסדות התרבות של אש"ף (1973), ובשל כך נשללה ממנו זכות הכניסה לישראל. ב-1981 ייסד את כתב העת הספרותי "אל-כרמל" ושימש כעורכו במשך שנים רבות. באמצע שנות התשעים, עם הקמת הרשות הפלסטינית, שב לרמאללה, אך סירב לקבל תפקיד בממשלה ושמר על מעמדו העצמאי. בשנותיו האחרונות התגורר ברמאללה, בעמאן ובפריז ונהג להופיע באירועי שירה. ב-1996 הותר לו לבקר בישראל לאחר שהוזמן להשתתף בסרט על אמיל חביבי. חזר שוב ב-2007, שנה לפני מותו, וקרא משיריו בחיפה. הוא שלט בשפה העברית, ולאורך השנים קיים קשרים אישיים עם סופרים ומשוררים עבריים. רבים משיריו, המצטיינים במוזיקליות ובעושר המצלול, הולחנו וזכו לפופולריות הנמשכת עד היום בקרב פלסטינים ובעולם הערבי. זכה בפרסים ספרותיים רבים, ובהם פרס הלוטוס לספרות ב-1969 ופרס לנין לשלום ב-1983 מטעם ברית המועצות. ב-1997 זכה באות לגיון הכבוד מטעם ממשלת צרפת.
