שבתאי ננו
נולדה בירושלים ולמדה שם במגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות. בהמשך השלימה לימודי משחק ובימוי במכללת "סמינר הקיבוצים" ולימודי תסריטאות בבית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה. בתו של המשורר והמתרגם אהרן שבתאי ואחייניתו של הסופר יעקב שבתאי.
שבתאי יעקב
נולד בתל אביב וגדל ברחוב פרוג 15, בשכונת "מעונות עובדים", מעוז ההסתדרות וארץ ישראל העובדת. הוריו ילידי פולין. האב, אברהם שבתאי, היה פועל בניין, בעל הכרה מעמדית, שלימים שימש מנהל עבודה ב"סולל בונה". הוא אחיו של אהרן שבתאי, המשורר והמתרגם.
שבתאי אהרן
נולד בתל אביב למאשה לבית פומרנץ ולאברהם, מנהל עבודה ב"סולל בונה". המשפחה התגוררה במעונות העובדים ברחוב פרוג. אחיו הבכור הוא הסופר יעקב שבתאי. למד בתיכון במוסד החינוכי בקיבוץ מרחביה. המורה שלו לספרות היה טוביה ריבנר. לאחר שירות צבאי בחיל התותחנים עבר להתגורר בירושלים ולמד יוונית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. התחיל את לימודי הדוקטורט בסורבון בשנים 1968-1966 וסיימם באוניברסיטה העברית. נושאה של עבודת הדוקטור: "הבית והמשפחה בטרגדיה של אייסכילוס". ב-1975 שהה באוניברסיטת קיימברידג' וב-1984 באוניברסיטת ברקלי.
שבילי בנימין
נולד, התחנך וחי בירושלים. בילדותו גר בשכונת ימין משה וכיום בשכונת קטמון. למד ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בתקופה זו יזם את "מראות" (1981), כתב עת ירושלמי לספרות, והיה אחד מעורכיו. כתב העת, שניחן בחותמם המקורי של העורכים-הכותבים, הפסיק לצאת לאור לאחר החוברת השישית (1987). מלמד ספרות עברית במכללת "עלמא" וב"מכון שכטר" בתל אביב. מעביר סדנה לכתיבת שירה באוניברסיטה העברית, שם נבחר להיות משורר הבית. שיעוריו עוסקים בספרות הנושקת לטקסטים דתיים, כמו התנ"ך, הברית החדשה ושבחי הבעש"ט, וכן ביצירות ספרותיות שמרכזן דתי, כמו "החיים כמשל" לפנחס שדה, "הווידויים" לאוגוסטינוס, "הדרך אל השלמות" לתרזה מאווילה וסיפורי עגנון.
שביט עוזי
נולד בנהריים שבעמק הירדן, שם עבד אביו כמהנדס בתחנת הכוח שהקים פנחס רוטנברג. בגיל עשר עבר לרמת גן. למד בגימנסיה "אהל שם" והיה חניך ומדריך בתנועת "הנוער העובד". במסגרת גרעין נח"ל של תנועתו התיישב ב-1955 בקיבוץ שדות ים, שבו הוא חבר עד היום. במהלך השנים מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ, בהם כמה כהונות כמזכירו.
שביט יעקב-שי
נולד בגרמניה ובגיל שנה עלה לישראל עם הוריו. המשפחה התיישבה במושבה נהריים שבבקעת הירדן. ב-1946 עברו לרמת גן, שבה למד בתיכון "אהל שם". עם סיום לימודיו התגייס ושירת בנח"ל. למד ספרות, סוציולוגיה והיסטוריה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1956 החל לעבוד כמורה, תחילה בבית ספר יסודי וכעבור שנתיים בתיכון מונטיפיורי בתל אביב. ב-1962 עבר להתגורר באשדוד, שם הקים וניהל במשך תשע שנים את בית הספר התיכון הראשון בעיר. משם נדד לקריית טבעון, שבה ניהל את התיכון המקיף במשך שתים-עשרה שנים. ב-1983 עבר לבית שאן, שם היה מחנך ומורה. ב-1986 מונה לתפקיד מפקח על הוראת הלשון וההבעה ברשת "אורט", ומאז הוא מתגורר בתל אביב.
שביט יעקב
נולד בקריית חיים. כבר בעת שירותו הצבאי החל לפרסם סיפורים, שירים ומאמרי ביקורת בעיתונים ובכתבי עת. לאחר שחרורו החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב, וב-1977 הוענק לו תואר דוקטור. ב-1991 נעשה פרופסור מן המניין וכיהן כראש החוג להיסטוריה של עם ישראל, כאחראי מטעם האוניברסיטה על תוכניות לימודים לקציני צה"ל, וכחבר במועצות ציבוריות שונות. נשוי לחוקרת הספרות והתרבות פרופ' זהר שביט.
שביט (שטיינר) יוסף
נולד בווינה, ובהיותו בן שש עלה לארץ עם הוריו. כנער כתב בעיתוני ילדים ונוער. לאחר קום המדינה השלים את לימודיו התיכוניים בלונדון, וכששב ארצה התגייס לצה"ל וערך עיתון בבסיס שבו שירת. לאחר שחרורו פנה ללימודי מדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל החל לעבוד כעיתונאי בעיתון "דבר". ב-1960 עבר ל""ידיעות אחרונות"", שם מילא שורה ארוכה של תפקידים: עורך חדשות, כתב בכיר, עורך המדור הכלכלי, ועוד. בשנים 1971-1968 יצא לניו יורק בשליחות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. בתוך כך סיים לימודי טלוויזיה בבית הספר RCA בניו יורק. אחרי שובו לארץ הוסיף לעבוד ב""ידיעות אחרונות"" עד לפרישתו ב-1988. עבודתו העיתונאית זיכתה אותו פעמיים (1966 ו-1971) בפרס על שם שרה רייכנשטיין מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב.
שביט (שטראוך) יהודה
נולד בדנציג (גרמניה דאז, פולין של היום), עלה ארצה ב-1933. היה מאנשי הלח"י, וב-1947 נתפש על ידי השלטונות הבריטיים ונשלח לגלות למשך שנתיים באפריקה. לאחר קום המדינה שימש כעובד סוציאלי בעיריית תל אביב. פירסם ארבעה ספרי שירה: "לפתע בראי במהופך" (עקד, 1970); "לראות שחור באהבה" (1972); "שירים בתוהו הגוף" (1974); "יחף כמו צפור" (1980).
שביט זהר
נולדה בתל אביב להוריה, ציפורה ומיכאל (פיינברג) דרור. את לימודי התיכון עשתה בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב. למדה לתואר הראשון בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן המשיכה כתלמידת המסלול הישיר לדוקטורט, בהנחיית איתמר אבן-זהר. נוסח מעובד של עבודת הדוקטור שלה ראה אור כספר, "החיים הספרותיים בארץ-ישראל 1933-1910" (הקיבוץ המאוחד, המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, 1982). החלה ללמד בחוג לתורת הספרות הכללית, ולאחר מכן היתה שותפה להקמת היחידה למחקר התרבות, שבה היא מכהנת כפרופסור מן המניין. שביט נשואה להיסטוריון ולסופר פרופ' יעקב שביט.
