ארכיונים: ערכים

שלונסקי אברהם

נולד בכפר קריוקוב, אוקראינה. תאריך הולדתו, על סף המאה העשרים, סימל בעיניו את ייעודו: להיות המשורר הנבחר, נושא הדגל של הספרות העברית במאה החדשה. אביו, טוביה, היה ממוצא חב"די, איש משכיל, ציוני וחסידו של אחד העם. אמו, ציפורה לבית ברוורמן, היתה קרובת משפחה של חנה, אמו של מנחם מנדל שניאורסון (לימים הרבי מלובביץ'). בנעוריה היתה ציפורה חברה במפלגה מהפכנית והשתתפה בפעולות מחתרת נגד הצאר.

שלו צרויה

נולדה בקבוצת כנרת. בילדותה התגוררה ביישוב צופית. אביה הוא המבקר והוגה הדעות מרדכי שלו. דודה הוא המשורר והסופר יצחק שלו, אביו של הסופר מאיר שלו. גם אחיה, ענר, הוא סופר. בעלת תואר ראשון ושני במקרא מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1988 החלה לעבוד כלקטורית בהוצאת כתר ובהמשך כעורכת בכתר ובקשת. ערכה ספרי עיון ופרוזה רבים, בהם ספריהם של רם אורן, ישראל סגל, שלי יחימוביץ', שפרה הורן, דן מירון ואחרים. כמו כן ערכה בשנים 1995-1992, עם יגאל שוורץ, את כתב העת "אפס שתיים". מתגוררת בירושלים. היא נשואה לסופר איל מגד, ולהם בן משותף. שלו היא גם אם לבת, מרווה, מנישואיה הראשונים.

שלו עֲנֵר

בנם של המבקר וההוגה מרדכי שלו והציירת ריקה שלו, אחיה הבכור של הסופרת צרויה שלו. נולד בקיבוץ כנרת ב-1958. עבר עם הוריו המורים למכללת "בית ברל" ואחר כך לירושלים. סיים לימודי מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ויצא לאוקספורד להשלמת תאריו. מכהן כפרופסור בחוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית.

שלו עמיחי

נולד וגדל בראשון לציון ובהרצליה. שירת בצה"ל כפקיד בחיל הרפואה. למד תסריטאות ב"קמרה אובסקורה". לאחר מכן למד לתואר ראשון היסטוריה וספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. שיריו הראשונים התפרסמו בכתב העת "מאזניים" בשנות התשעים. יצירות נוספות פורסמו בכתבי עת שונים, ובהם "עכשיו", "שבו" ו"מעין". מלמד כתיבה במסלול האקדמי של המכללה למִנהל ומשמש עורך מדור הספרות ב-Ynet.

שלו מרדכי

מרדכי שלו הוא אחיו של המשורר יצחק שלו, דודו של הסופר מאיר שלו ואביהם של הסופרים צרויה וענר שלו. בוגר הגימנסיה העברית בירושלים. מסתו הראשונה, "הערות לפסיכולוגיה של האמנות", נדפסה בהיותו בן תשע-עשרה ב"גליונות" של יצחק למדן (אייר 1946). בהיותו בן עשרים ואחת ניסח גילוי דעת ראשון על שירת אלתרמן, ואותו הדפיס בעיתון הקיר "מעש" (נובמבר 1947) של ארגון המחתרת לח"י. היה מורה ומחנך בבית הספר התיכון לחקלאות "בית ירח". הדפיס מאמר מהפכני הנושא את השם "סילוף פני הספרות העברית" בכתב העת  "סֻלם" (שנה ב', גיליון א', 1950), ובו יצא כנגד ההשקפה ההיסטוריוגרפית הרואה בתנועת ההשכלה שורש ראשי לצמיחת הספרות העברית החדשה, וביקש להעמידה על שורשיה הקדומים: המדרש, האגדה, השירה שבתור הזהב בספרד והקבלה. המסקנה ה"מעש"ית הנובעת ממאמר מהפכני זה היתה כי יש ללמד באוניברסיטאות חלקים מספרות המדרש, המוסר, הקבלה והחסידות כחלק אורגני של לימודי הספרות העברית. בהנחה זו הקדים את תפישותיו של ברוך קורצווייל ואת תפישותיו של ישעיהו ליבוביץ ביחס לקדימות ערכיה של היהדות על פני ערכי ההומניזם האירופי בהבנת התרבות העברית והישראלית המודרנית.

שלו מיכל

נולדה בארצות הברית לאם אמריקנית ולאב ישראלי. כשהיתה בת שנה עלתה המשפחה לישראל והשתקעה בקריית אונו. למדה משפטים באוניברסיטת תל אביב ועבדה כעורכת-דין בניו יורק ובתל אביב. במקביל פירסמה סיפורים רומנטיים בשבועון "לאשה" (1995-1994). אמה, שגדלה על ברכי התרבות האמריקנית, היתה ערה לפוטנציאל הגלום בסיפורים רומנטיים, ועודדה אותה לכתוב רומן בז'אנר זה. היא כתבה שני ספרים, "ניקול" ו"קייט", וחתמה עליהם בשם בדוי, אליזבת סאנדס. הספרים היו מיועדים למכירה בארצות הברית, אך ראו אור גם בעברית (1996).

שלו מאיר

נולד במושב נהלל שבעמק יזרעאל. אביו הוא המשורר יצחק שלו (1992-1919). אמו בתיה היתה בת למשפחת בן-ברק, מן המשפחות המייסדות של נהלל. ילדותו עברה בנהלל, בקיבוץ גינוסר ובשכונת קריית משה בירושלים, שם התיישבה משפחתו בהיותו כבן אחת-עשרה. אביו ואמו, מורים מהוללים לתנ"ך ולספרות, השפיעו עמוקות על עיצוב זיקתו לתנ"ך וללשון העברית, ואילו המורה האגדי לטבע אמוץ כהן חיזק את זיקתו לעולם החי והצומח ""הארץ""-ישראלי, שיסודותיה נטבעו בילדותו הכפרית. אחרי סיום לימודיו בבית הספר "התיכון ליד האוניברסיטה" בירושלים, התגייס לסיירת גולני. בנובמבר 1967 נפצע בפעילות מבצעית בבקעת הירדן. למד באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תואר ראשון בפסיכולוגיה. מ-1974 עד 1987 עבד בטלוויזיה הישראלית בתפקידי עריכה, תחקיר, כתיבה והגשה של תוכניות אקטואליה ובידור. שני ספריו הראשונים היו קובץ חרוזים הומוריסטיים-ארוטיים, "משכב לצים" (דליה פלד, 1982), ואסופת מסות פרשניות שנונות על סיפורי המקרא, "תנ"ך עכשיו" (1985). מאז שנות השמונים הוא מפרסם טור עיתונאי קבוע, תחילה ב""הארץ"" ולאחר מכן ב""ידיעות אחרונות"". מ-1999 הוא מחלק את חייו בין ירושלים ובין הבית שבנה באלוני אבא, לא הרחק מן המקום שבו נולד.

שלו יצחק

נולד בטבריה. בגיל שש עבר עם משפחתו לירושלים. למד בבית הספר "תחכמוני" ולאחר מכן בגימנסיה העברית בירושלים. בוגר בית המדרש למורים "בית הכרם". עסק בהוראה. לימד בבית הספר לחינוך שליד האוניברסיטה העברית וכן בבית מדרש למורים. החל לפרסם את שיריו ב"מאזניים" וב"דבר". ספר שיריו הראשון, "אוחזת ענף שקד", ראה אור ב-1951 בהוצאת אגודת הסופרים העבריים ליד דביר. בשנות החמישים פירסם עוד שלושה ספרי שירה: "קולות אנוש חמים" (1953); "קול ענות" (1955); "אלוהיי הנושק לוחמים" (1957). ספר השירה הבא שלו, "שירי ירושלים", פורסם לאחר עשור (1968). אחריו ראו אור ספרי השירה "נער שב מן הצבא" (1970); "שמלת הריון" (1972); "שכרון זהב" (1975); "מעשן מקטרת רעי" (1976); "לתור אחרי אישה" (1987). שלו פירסם שלושה רומנים: "פרשת גבריאל תירוש" (1964); "דם ורוח" (1970); "תחת התות" (1971). פירסם גם ספרי עיון ופנאי: "מקראי חג לסעודת יום העצמאות" (עם א' אבן-שושן, 1955); "500 שאלות בתנ"ך ותשובותיהן בצדן" (1958); "מבזקים – צרור פתגמים ואמרות" (1992). בנוסף פירסם גם ספר ילדים: "ילד היה בירושלים" (איורים ג' כרמי, 1974).

שכטר-פייל עידית

בעלת תואר ראשון באנתרופולוגיה וסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובעלת תואר שני בלימודי ארץ ישראל ויהדות מ"מכון שכטר" בירושלים. עבדה כעיתונאית וכקופירייטרית במשרד פרסום. ב-2002 הוציאה את ספר המסע הראשון שלה, "בשביל הדברים הטובים: מסע אל חצרות אמנים, אומנים ובעלי מלאכה" (ידיעות אחרונות). הרומן הראשון שלה יצא לאור ב-2004 ושמו "הרודיה" (ידיעות אחרונות). על כתב היד של הספר זכתה בפרס ירושלים לספרות יפה ב-2000. אריאל הירשפלד כתב בשם השופטים כי: "'"הרודיה"' הוא רומן העשוי כאריג הברוקאד. שכבות של חוטים העולים ויורדים, חלקם נסתרים לאורך קטעים ארוכים, חלקם עולים רק בנקודות קטנות. […] עידית שכטר-פייל גילתה ביצירתה דמיון מרתק ויכולת עיצוב וארגון מרשימה והוסיפה להם רגישות לשונית דקה" (עוזיאל, 2004).

שכטמן עלי

נולד בוואסקוביץ', אוקראינה. קיבל חינוך יהודי-מסורתי ולמד ספרות במכון הפדגוגי באודסה. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האדום ושירת כקצין בחזית. סיפורו הראשון נדפס ב-1927. בשנות השלושים והארבעים פירסם סיפורים ורומן בהוצאות סובייטיות. ספר סיפוריו הראשון, "אפן שיידוועג" (על פרשת דרכים), יצא ב-1930, וכשנתיים לאחר מכן התפרסם ספרו "פאראקערטע מעזשעס" (תלמים חרושים). כשעלה לארץ, ב-1972, נחשב כאחד מסופרי היידיש המוערכים ביותר.