סופרת, מבקרת וחוקרת ספרות
נולדה בחדרה, גדלה בקיבוץ ניצנים ובגיל ארבע נסעה עם משפחתה לשליחות של שלוש שנים באתיופיה. לאחר שירותה הצבאי למדה תואר ראשון בספרות עברית והשוואתית ובייעוץ חינוכי באוניברסיטת חיפה, והמשיכה בחוג לספרות עברית גם לתואר שני. עבודת המאסטר שלה, בנושא "הקול הנשי הכל הגברי – בעקבות הקול הנשי בסיפור ארבע האימהות לספר בראשית", הושלמה ב-1998. ב-2005 השלימה דיסרטציה באותו החוג, שכותרתה "הזר המקומי – גילומי כלאיים בפרוזה הישראלית החדשה", שבה חקרה את ביטוייו התרבותיים, הלשוניים והפוליטיים של המגע הבין-תרבותי הישראלי-פלסטיני ביצירותיהם של סמי מיכאל, אנטון שמאס וא"ב יהושע. מלמדת באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית "אורנים". השלימה קורס מורים בכירים ליוגה, ואת הכשרתה מיישמת בהוראת "ספרות ויוגה", שיעור אקדמי המשלב היבטים טקסטואליים והיבטים חושיים-חווייתיים. השאיפה לדיוק ולזיכוך, הן במילה הכתובה והן בשפת התנועה, מאפיינת גם את יצירתה הספרותית. בת זוגו של הסופר והעורך יובל שמעוני.
סיפוריה הראשונים פורסמו בכתב העת "עכשיו", וספרה הראשון, "גנסין 3", ראה אור בהוצאת "עכשיו" (1999). ב-2002 פירסמה עם נסים קלדרון את הספר "בזמן מלחמה" שכלל את הנובלה "האם אתה רואה את מה שאני שומע". ב-2007 ראה אור הרומן "פסנתר בחורף".
שמיר שמשה חברת מערכת ולקטורית בכירה במפעל "קסת" לעידוד הספרות של מרכז ההדרכה לספריות בישראל. כמו כן היא פרסמה ביקורות ספרות ב"הארץ".
ב-2013 פרסמה את הרומן המיטה שאתה מציע בעצמך. במרכז הספר עומד איתן, גבר ישראלי שמחליט לעזוב את החיים התובעניים בתל אביב ולעבור אל בית ילדותו במושב בצפון ולהתפרנס מגידול סוסים. העימות עם הטבע הפראי שולח את הגיבור למסע גילוי של סודות המשפחה. ספר זה זיכה את שמיר בפרס רמת גן ליצירה ספרותית (2014).
ב-2014 התפרסם ספרה נטל ההוכחה שבמרכזו עומד עורך דין חיפאי שמוצא את עצמו בקרב משפטי סביב מקרה התעללות בערבי. הספר זכה לשבחי הביקורת ולשבחים מפי הסופרים המרכזיים בישראל שצוטטו בפרסומות לספר (כמו עמוס עוז וא.ב יהושע). הספר הוציא שוב ב-2019 והיה מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר באותה השנה.
יצירתה מעוגנת בהוויה הישראלית ומשקפת קשר ישיר בין פואטיקה לפוליטיקה. הריאליזם המדויק של יצירתה מרוכז בניסיון לשרטט את המרחב הרגשי שבו נעים גיבוריה, ומשמש ככלי לחשיפת הרבדים הסמויים של שגרות הקיום הישראליות, על האלימות הכבושה והגלויה שמקננת בהן. בנובלה "האם אתה רואה את מה שאני שומע" מתארת שמיר את עדותו של עציר פלסטיני הכלוא במתקני השב"כ, ומשתמשת בה כדי לבחון את יחסי הכוח שמכתיבים את הזהות הפוליטית המקומית. ב"פסנתר בחורף" היא מתארת קבוצת ישראלים הנקלעים בליל סערה אל פיאנו-בר בשולי מושבה נידחת, באמצעות שימוש משולב בז'אנרים של הרומן המודרניסטי, אנטי-מערבון וזרם התודעה. מערכות היחסים האינטימיות, הנפשיות והגופניות, שמתפתחות בין הדמויות מייצרות מיקרו-קוסמוס של ההוויה הישראלית, על יחסי הכוח המגדריים, הכלכליים והאתניים, כמו גם יחסי מרכז-פריפריה שמפעילים אותה.
ביצירתה אין ולו שמץ של דידקטיות. אף שהיא מונעת על ידי חתירה מוסרית, היא אינה מייצרת חלוקה חותכת בין קורבן לאשם או בין טוב לרע. היא מניחה את המציאות הישראלית במלוא מורכבותה, על תוקפנותה, חולשותיה ורגעי החסד שהיא מזמנת. בכך היא יוצרת אתיקה נרטיבית שהיא אחראית, ישירה ונועזת. "פסנתר בחורף" זכה בפרס קרן טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה מקורית, היה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר (2007) ותורגם לצרפתית.

בלבן, אברהם. "מונולוג מתמיד עם הדמות המעסיקה את התודעה". "הארץ" ספרים. 26.1.2000. 11; גורביץ', ניצה. "לא מוסיקה קלה". "עתון 77" 242. 2000. 13; רודין, שי. "אם רק היה חוזר האור". "כיוונים חדשים" 18. יולי 2008. 306-299.

עמרי הרצוג