סופר, משורר, מתרגם וחוקר
נולד בפסוטה שבגליל, בן למשפחה נוצרית. בוגר תיכון דו-לאומי בחיפה. למד ספרות אנגלית ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים, אך לא סיים את לימודיו. התגורר בירושלים במשך כעשרים שנה. שייך לקבוצה קטנה של סופרים ערבים שכתבו בעברית כשפת מקור. ערך את הירחון הספרותי הערבי אל-שרק (1976-1971), עבד כמפיק וכמראיין בטלוויזיה העברית והערבית וכתב בעיתונות הערבית והעברית. השתתף בתוכנית הבינלאומית לסופרים באיווה שבארצות הברית (1981). חיבר שלושה מחזות. היה עמית רוקפלר במרכז לחקר המזרח הקרוב וצפון-אפריקה, אוניברסיטת מישיגן (1988-1987). מרצה לספרות השוואתית באוניברסיטת מישיגן (1988 ואילך). זכה בפרס הסופרים של רידרז דייג'סט (1992); בפרס וויטינג לכתיבה (1991-2), ובפרס על שם לילה וולאס לכתיבה (1993-6). מתרגם מערבית לעברית ולהפך, וכן מערבית לאנגלית. פירסם גם ספר ילדים בעברית, השקרן הכי גדול בעולם (1982).
חיבר שלושה ספרי שירה. ב-1969 פירסם שיר ראשון במוסף הספרות של עיתון "הארץ", וב-1974 פירסם שני קובצי שירה, האחד בעברית: "כריכה קשה, שירים" (ספרית פועלים), והשני בערבית: "אסיר ערותי ושנתי" (מג'ללת אל-שרק). ספר שיריו השני בעברית הוא "שטח הפקר" (1979). בדידות, תלישות, אהבה לא ממומשת ומוות מהווים תמות מרכזיות בשירתו, ושירתו דולה ממסורות ערביות, נוצריות, יהודיות ואירופיות. כאשר החל את דרכו כמשורר בסוף שנות השישים במערכת הערבית-ישראלית, נתפש כחדשן ונועז, הן בשימוש בתבניות כתיבה חופשיות והן בתכנים הארוטיים והאישיים של שירתו. תכניהם וסגנונם של ספרי השירה שלו בעברית מושפעים משירתם של יהודה עמיחי ונתן זך, שהיו שניהם באותה עת דגמי חיקוי ותחרות מובילים למשוררים הכותבים בעברית. גם ספר שיריו היחיד בערבית מתכתב עם אותם דגמי חיקוי ותחרות, ודומה בסגנונו ובתכניו לספריו העבריים. שירו "דיוקן" מתייחס לזהות המתבטאת בריבוי שפות: "שָׂפָה אַחֶרֶת מְחַלְחֶלֶת בְּגוּפִי/ לוֹחֶצֶת מִבִּפְנִים עַל רַקּוֹתַי […] וּדְיוֹקָנִי הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק,/ פּוֹנֶה אֵלַי בְּשָׂפָה נִשְׁכַּחַת…" (בתרגומו, מתוך "לחולמים" "בליל" "גשם", 2004, 222). כפי ששיר זה ממחיש, שפה וזיקתה לתרבות ולכוח מהוות נושאים מרכזיים ביצירתו.
בעקבות הצלחתו בקרב דוברי ערבית, שהתלוותה אליה רתיעה מחדשנותו, ביקש בראשית שנות השבעים להיקלט גם במערכת העברית. הסיבה לכך היתה, כמדומה, האפשרות לפעול ולהתפתח במערכת רחבת היקף ובעלת משאבים רבים יותר, וכן רצונו העז להציג בפניה את התרבות שממנה בא. בהדרגה עבר עיקר פעילותו של שמאס אל התרבות העברית, שבה זכה לפופולריות בזכות כישרון הכתיבה המגוון שלו בתחומי העיתונות הכתובה והמשודרת, הופעותיו בטלוויזיה ושליטתו הווירטואוזית בשפה העברית ככותב וכמתרגם, שזכתה להערכה מיוחדת על רקע היותו ערבי ישראלי. בו בזמן שמר על קשר עם התרבות הערבית, הן באמצעות תרגומים ממנה ואליה והן באמצעות הבעת דעותיו באמצעי התקשורת הערביים על המקום שביקש להועיד לעצמו, ולכלל ערביי ישראל, בתרבות הישראלית, ובכלל זה על מקומו של התרגום בגישור בין שתי התרבויות.
הרומן הראשון שלו, "ערבסקות" (1986, עם עובד), שנכתב בעברית, זכה להצלחה בקרב הקוראים בארץ ומחוצה לה, והוכתר בפי כמה מבקרים כרומן הישראלי ביותר. תוך שימוש במבנה של הערבסקה נתן ביטוי עשיר למורכבותה של זהותו של בן מיעוטים החי בישראל באמצעות שיח שהוא בו בזמן ליניארי ומחזורי. ברומן תיאר את גלגוליה הריאליסטיים והדמיוניים של דמות כפולה של גיבור הנושא את שמו, אנטון שמאס, ואת האפשרויות שעמדו בפניו: לחיות כישראלי או כלבנוני, בארץ מולדתה של אמו. התקבלותו הנלהבת של הספר קשורה הן לאופני השימוש שלו במצאי הספרותי הערבי והן בדיאלוג המורכב שלו עם התרבות העברית הקנונית בת הזמן.
להערכה מיוחדת זכה בעקבות תרגומיו ליצירות הפרוזה של אמיל חביבי (האופסימיסט, 1984; אח'טיה, 1988; סראיא בת השד הרע, 1993), שזיכו את מחברן בפרס ישראל לספרות. שמאס היטיב להעביר לעברית את סגנונו המגוון של חביבי, העושה שימוש במכמני הלשון והתרבות הערבית לדורותיה, ויצר לשם כך סגנון תרגום ייחודי המשלב ידע עמוק בשפה ובספרות הערבית עם ידע מקביל ברבדים ההיסטוריים של העברית. עוד ממפעל תרגומיו של שמאס הוא הספר בשני קולות: קובץ דו-לשוני מיצירותיהם של משוררים וסופרים ערבים ויהודים לפי בחירתם (1974), שאותו גם ערך; וכן גם אוסף של שירים של המשורר הדגול טאהא מוחמד עלי, בשם טאהא מוחמד עלי: שירים (2006). מעברית לערבית תירגם בין השאר את הנובלה של ק' צטניק כוכב האפר. עוד תירגם ועיבד את המחזה מחכים לגודו מאת סמואל בקט לשילוב של עברית, ערבית ספרותית וערבית מדוברת, כאשר הדמויות הראשיות אסטרגון וולדימיר מוצגות כפועלים ערבים העובדים בישראל.
למרות הצלחתו חסרת התקדים במסגרת התרבות העברית, נואש שמאס מהתקבלות מלאה כאזרח שווה זכויות בישראל, ולאחר פולמוס פומבי בנושא זה עם א"ב יהושע עזב את "הארץ" במחצית שנות התשעים ופנה לקריירה אקדמית בארצות הברית ולכתיבה באנגלית.

חבר, חנן. "להכות בעקבו של אכילס". "אלפיים" 1. 1989. 193-186; סומך, ששון. "אנטון שמאס: התרגום כאתגר. על תרגום יצירות אמיל חביבי לעברית". "תרגום בצידי הדרך, עיונים בתרגומים מן הספרות הערבית לעברית בימינו". תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. 1993. 51-41; שניר, ראובן. "מקור ותרגום על קו התפר". "תרגום בצידי הדרך, עיונים בתרגומים מן הספרות הערבית לעברית בימינו". תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. 1993. 39-21;
Balaban, Avraham. "Anton Shammas: Torn between Two Languages". World Literature Today 63:3. 1989. 418-421; Brenner, Rachel. "In Search of Identity: The Israeli Arab Artist in Anton Shammas's 'Arabesques"'. Publications of the Modern Language Association 108:3. 1993. 431-445; Feldman, Yael. "Postcolonial Memory, Postmodern Intertextuality: Anton Shammas's 'Arabesques' Revisited". Publications of the Modern Language Association 114:3. 1999. 373-389; Kayyal, Mahmoud. "'Arabs Dancing in a New Light of Arabesques': Minor Hebrew Works of Palestinian Authors in the Eyes of Critics". Middle Eastern Literatures 11:1. 2008. 31-51; Szyska, Christian. "'I dream in No Man's Land': Anton Shammas". Arabic Literature: Postmodern Perspectives. London: Saqi. 2010. 259-271.

אריאל שיטרית וחנה עמית-כוכבי