סופר
נולד במושב נהלל שבעמק יזרעאל. אביו הוא המשורר יצחק שלו (1992-1919). אמו בתיה היתה בת למשפחת בן-ברק, מן המשפחות המייסדות של נהלל. ילדותו עברה בנהלל, בקיבוץ גינוסר ובשכונת קריית משה בירושלים, שם התיישבה משפחתו בהיותו כבן אחת-עשרה. אביו ואמו, מורים מהוללים לתנ"ך ולספרות, השפיעו עמוקות על עיצוב זיקתו לתנ"ך וללשון העברית, ואילו המורה האגדי לטבע אמוץ כהן חיזק את זיקתו לעולם החי והצומח "הארץ"-ישראלי, שיסודותיה נטבעו בילדותו הכפרית. אחרי סיום לימודיו בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, התגייס לסיירת גולני. בנובמבר 1967 נפצע בפעילות מבצעית בבקעת הירדן. למד באוניברסיטה העברית וקיבל תואר ראשון בפסיכולוגיה. מ-1974 עד 1987 עבד בטלוויזיה הישראלית בתפקידי עריכה, תחקיר, כתיבה והגשה של תוכניות אקטואליה ובידור. שני ספריו הראשונים היו קובץ חרוזים הומוריסטיים-ארוטיים, "משכב לצים" (דליה פלד, 1982), ואסופת מסות פרשניות שנונות על סיפורי המקרא, "תנ"ך עכשיו" (1985). מאז שנות השמונים הוא מפרסם טור עיתונאי קבוע, תחילה ב"הארץ" ולאחר מכן ב"ידיעות אחרונות". מ-1999 הוא מחלק את חייו בין ירושלים ובין הבית שבנה באלוני אבא, לא הרחק מן המקום שבו נולד.
ב-1988 פירסם את הרומן הראשון שלו, "רומן רוסי", שכבש את לבם של רבבות קוראים. הסיפור מתרחש במושב ותיק בעמק יזרעאל, מעין גלגול בדיוני של נהלל, וניזון מהיכרותו האישית-משפחתית הקרובה של המחבר עם הווי המקום, טיפוסיו וסיפוריו, וכן מתחקיר שערך בקרב אחרוני העלייה השנייה. המספר ברוך שנהר, נכד לאחד המייסדים, מגולל במצוות סבו את תולדות המקום ובורא מחדש, בגרסה גרוטסקית, את המיתוס ההרואי של העלייה השנייה והשלישית כאוסף של אנקדוטות רבות-דמיון, שגיבוריהן הם שרשרת רב-דורית של הוזים ומטורפים. הרומן בוחן את המיתוס בתערובת של הערצה והשתאות עם ספקנות משועשעת, תוך טשטוש הגבול בין מציאות לפנטזיה. סמל רב-משמעי מרכזי ברומן הוא בית הקברות לחלוצים שהמספר מקים על אדמת המשק של משפחתו, ואשר מצבותיו חוזרות ונבלעות בין אשבולי התירס ועצי המטעים כאשר בן דודו חוזר לעבד את אדמת אבותיו.
אחרי "רומן רוסי" באו חמישה רומנים נוספים. "עשו" (1991) מספר את תולדותיה של משפחת אופים ארץ-ישראלית במשך שלושה דורות כפרודיה מורכבת על סיפורה של משפחת האבות והאימהות המקראית, ובמרכזו מסכת היחסים בין "עשו", שמפיו מסופר הסיפור, ובין אחיו יעקב. פרשת החיים המתוארת קשה ומרה, ובה עמל-פרך תמידי, פרעות אכזריות, כאבי שכול, מחלות קשות, סבך אפל של יחסים בתוך המשפחה וייסורי אשמה של המספר, הבן שגלה מארצו. אולם מעשה הסיפור עצמו ניחן באופי משחקי בולט, המבטל את הטרגיות של חומריו: המספר משתעשע באינספור ציטוטים ורמיזות ספרותיות, מערים בדיה על גבי בדיה והופך את הרומן לקולאז' לשוני מבדר שעיקר עניינו בחקירת טיבו של המדיום הספרותי עצמו.
"כימים אחדים" (1994) מגולל עלילה ססגונית מפותלת, שבמרכזה אישה מופלאה המשמשת מוקד לאהבתם ולתשוקתם של גברים אחדים. המספר, זיידה, בנה של אותה אישה, ששמו מקנה לו חסינות מאגית בפני המוות, הוא יורשם ובבת-עינם של שלושה גברים, שלכל אחד מהם יש סיבות לקוות שהוא אביו האמיתי. סביב פרשת חייו נרקמים עשרות סיפורי משנה, המעוגנים ברובם בהוויית החיים של כפר בעמק יזרעאל מימי הראשית שלו בשנות העשרים של המאה העשרים על פני שישים שנה. "בביתו במדבר" (1998) הוא סיפורו של אדם שקללה רובצת על הגברים במשפחתו: כל אחד מהם מת מיתה משונה בגיל צעיר, ואף הוא מתכונן לגורלו הבלתי-נמנע. הרומן נחלק בין תיאורי ההווה, העוקבים אחר חיי הבדידות של הגיבור בעיירה מדברית בנגב, ובין תיאורי ילדותו ונעוריו בשיכון ירושלמי. מתברר שהוא צמח בחברתן של חמש נשים – סבתו, אמו, שתי דודותיו ואחותו – המתלכדות לכעין אישה גדולה אחת רבת-איברים, שנוכחותה ספק מגוננת עליו ספק חונקת אותו. זהו הרומן היחיד של שלו שאינו קשור כלל לעמק יזרעאל, והלך הנפש הקודר, המסוגף והמדוכדך העולה ממנו הולם את נופי המדבר הצחיחים שבתוכם הוא ממוקם.
"פונטנלה" (2002), כמו "רומן רוסי" ו"כימים אחדים", מתרחש בעמק יזרעאל המערבי, ומספר את תולדות משפחת יופה, החל בסבו ובסבתו החלוצים של המספר מיכאל, מייסדי החצר המשפחתית שסביבה צמחה לימים עיר, וכלה בבנו איש המחשבים ובתו בעלת הפאב. סביבם חג קהל גדול של דמויות משנה, כל אחת ומוזרותה הייחודית, ויחד הן מייצרות הוויה קרנבלית ססגונית ביותר. ייחודו של מיכאל במרפס ("פונטנלה") שלו, אותו רווח רך בין עצמות הגולגולת, שאינו מתאחה כמו בשאר התינוקות אלא נשאר פתוח כל חייו ומאפשר לו לקלוט שדרים ואותות, לנחש את העתיד ולגלות נסתרות. תשוקתו התמידית מכוונת אל אישה בשם אניה, שהצילה אותו משרֵפה בהיותו בן חמש ומאז נכרתה ביניהם ברית אהבה נצחית.
הרומן "יונה ונער" (2006) בנוי על שתי עלילות מקבילות ולכאורה נפרדות. גיבורה של עלילת ההווה, יאיר מנדלסון, הוא מדריך תיירים הנחלץ מנישואיו לאשת נדל"ן אמריקנית כדי לבנות לו בית בגליל בעזרת קבלנית בניין שהיתה אהובתו בנעוריו. בעלילת העבר נרקמת פרשת אהבה עזה בין נער ונערה אנשי הפלמ"ח, מפעילים של יוני דואר במלחמת העצמאות, עד סופו הטרגי והאופטימי גם יחד של סיפורם. הקשר המסתורי בין שתי העלילות מתפענח רק בסוף הדברים. מעין ספיח לרומנים אלה הוא "הדבר היה ככה" (2009) – סיפור זיכרונות מבודח שבמרכזו דמותה של הסבתא הנהללית חולת הניקיון ותולדותיו של שואב אבק משוכלל הנשלח אליה מאמריקה ונידון למאסר עולם באחד מחדרי ביתה. סביב המהתלה הסיפורית הזאת נבנה דיוקן משפחתי מלא חיבה אירונית, שהמציאות והבדיון נמזגים בו ללא הפרד.
מתוך התבוננות כוללת בשבעת ספרי הפרוזה של שלו עולה שורה של מרכיבים קבועים החוזרים בעולמו הסיפורי. במרכז כל רומן עומד מערך משפחתי מוזר, על תסבוכת היחסים בתוכו. סיפור המשפחה, המשמש ציר מרכזי במערך מסועף ביותר של סיפורי משנה, נפרש כמין סאגה ארץ-ישראלית על פני עשרות שנים, ותולדות "הארץ" – ובמיוחד פרשת ההתיישבות הציונית בה – נשקפות ממנו בראי עקום. נוסח הכתיבה הוא מעין ריאליזם פנטסטי: לצד תיאורים דקדקניים של מרחב ואנשים שזורים בכל רומן יסודות על-טבעיים מובהקים, אם על ידי הענקת תכונות על-אנושיות לדמויות, אם על ידי שילובן של הדמויות בעלילות בעלות אופי מיתולוגי. כל הרומנים מוגשים בגוף ראשון מפי מספר בן המשפחה, שהוא עד וגיבור כאחד. בדרך כלל יש בו משהו פגום ובעייתי, וכמספר הוא נוטה להיות בלתי מהימן. הרומנים מלאים תיאורים חושניים ורבי-בקיאות – המוגשים בעברית עשירה, מדויקת והדורה – של בעלי חיים, צמחים, כלים ומאכלים, וניכרת בהם השתאות מרותקת נוכח מעשיהם של עובדי כפיים נבונים ומיומנים במלאכתם, מאופים ועד סתתים. שזורים בהם הומור יבש ונטייה להתבוננות קומית-סאטירית בבני אדם, שיש בה קווים של מיזנתרופיה. הקומפוזיציה של כל רומן מסובכת למדי, ומושתתת על תנועה מתמדת קדימה ואחורה בזמן תוך כדי שזירת פיסות העלילה זו בזו, עד שהתַצְרֵף רב-החלקים ניצב בשלמותו לפני הקורא, ואז גם מתפענח הסוד שהונח בבסיס הסיפור מראשיתו. שלו נמנע מפירוט של חיי נפש ומניח למעשי הדמויות ולאמירותיהן לדבר בעדן, או שהוא משאיר אותן בלתי מפוענחות, וזאת כחלק מהסתייגותו המפורשת מסיפורת של חיטוט פסיכולוגי. בכמה מן הרומנים חוזרת ונשנית הנטייה לטשטש את הגבולות בין זכר לנקבה ולחקור צורות שונות של קיום אנדרוגיני, לצד היקסמות קבועה מנשים דמויות-נימפות – יפות, אנרגטיות וחזקות.
כל הרומנים שלו זכו להצלחה רבה מאוד בקהל הקוראים, והפכו אותו לאחד הסופרים הישראלים הנקראים והאהובים ביותר, וכן למושא של כמה וכמה עבודות מחקר אקדמיות. הביקורת הציגה עמדות מקוטבות בשאלת המשמעות האידיאולוגית של כתיבתו, החל בראייתו כקטגור או נביא חורבן של המפעל הציוני וכלה בהצגתו כאוהב רומנטי גדול של העבר החלוצי. מחלוקת חריפה לא פחות מסתמנת בשאלת הערך והמשמעות של מפעלו הספרותי. מצד אחד מצויים מבקרים (בראשם גרשון שקד) שהציגוהו בהערכה כמי שחידש את פני הסיפורת הישראלית בהחדירו אליה עוצמות מיתולוגיות, שפיעה נהנתנית ושמחת חיים קרנבלית. מבקרים אחרים (בראשם דן מירון) תיארו את יצירתו כמפגן דל ערך של קיטש דקורטיבי שטוח, בדרני בעיקרו, והגדירוה כתופעה שולית בסיפורת הישראלית.
לצד ששת הרומנים חיבר שלו שני ספרי עיון, "בעיקר על אהבה" (1995) ו"סוד אחיזת העיניים" (1999), המבוססים על מחזורי הרצאות אוניברסיטאיות שנשא כסופר-אורח. ההרצאות חושפות בדרך סיפורית שובת לב את עולם הקריאה שלו, את התשתיות התנ"כיות והמיתולוגיות של כתיבתו ואת היוצרים הגדולים מספרות העולם שהשפיעו עליו, בהם אובידיוס, פילדינג, גוגול, מלוויל, מארק טוויין, תומס מאן, קיפלינג, סרויאן, נבוקוב, קזנצאקיס, ד'אמיציס, אריך קסטנר, ומן הספרות היהודית והעברית – בעיקר שלום עליכם ונחום גוטמן.
ספריו תורגמו לשש-עשרה לשונות וזיכו אותו בפרסים שונים, בהם פרס ברנשטיין (1989), פרס ברנר (2006), ה-National Jewish Book Award for Fiction (2007), עיטור אביר מסדר האמנויות והספרות של צרפת (2013). בנוסף על הרומנים וספרי העיון פירסם כעשרה ספרי ילדים, ומתוכם זכו לפופולריות מיוחדת "גומות החן של זוהר" (1985); "אבא עושה בושות" (1988); "הכינה נחמה" (1990); ו"איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני" (1993). ספרו האחרון למבוגרים עד כה הוא שתיים דובים (2013). שלו ממשיך לפרסם ספרי ילדים אהובים אחת לשנתיים מאז תחילת שנות האלפיים, ובשנת 2017 הוציא את הספר גינת בר המתבונן בגינתו הפרטית במעין יומן גנני הכתוב כקובץ מסות המתכתבות עם סיפורי התנ"ך וחז"ל.

גרנות, משה. "'אולי גם אני הייתי צריך לחכות"'. "שיחות עם סופרים". תל אביב: קווים. 2007. 85-100; דיין, יוכבד. "ציונות חדשה, ציונות ישנה: למבנה העומק של יצירת מאיר שלו". עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב. 2003; לבנה, נרי. "הוא חזר לשדות". "הארץ" מוסף. 8.9.2000. 60-62, 64, 66; שיפמן, סמדר. "דברים שרואים מכאן. דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום ומאיר שלו: מעֵבר למודרניזם?". ירושלים: כרמל. 2007; —. "טביעת אצבעו של המחבר: העולמות הפואטיים של פוקנר, המינגווי ומאיר שלו". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1999; שלח, יוכי. "על עקרון היסוד בעולמם הפואטי של דויד גרוסמן ומאיר שלו". עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב. 2005; שקד, גרשון. "מחול המוות ומחול החיים". "ידיעות אחרונות" מוסף שבועות. 15.5.1994. 19-20;
Alter, Robert. “Magic Realism in the Israeli Novel”. The Boom in Contemporary Israeli Fiction. Hanover: Brandeis University Press. 1997. 17-34.

אבנר הולצמן