משורר וסופר
נולד, התחנך וחי בירושלים. בילדותו גר בשכונת ימין משה וכיום בשכונת קטמון. למד ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בתקופה זו יזם את "מראות" (1981), כתב עת ירושלמי לספרות, והיה אחד מעורכיו. כתב העת, שניחן בחותמם המקורי של העורכים-הכותבים, הפסיק לצאת לאור לאחר החוברת השישית (1987). מלמד ספרות עברית במכללת "עלמא" וב"מכון שכטר" בתל אביב. מעביר סדנה לכתיבת שירה באוניברסיטה העברית, שם נבחר להיות משורר הבית. שיעוריו עוסקים בספרות הנושקת לטקסטים דתיים, כמו התנ"ך, הברית החדשה ושבחי הבעש"ט, וכן ביצירות ספרותיות שמרכזן דתי, כמו "החיים כמשל" לפנחס שדה, "הווידויים" לאוגוסטינוס, "הדרך אל השלמות" לתרזה מאווילה וסיפורי עגנון.
על שירתו זכה בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית, ובפרס ברנשטיין של התאחדות הוצאות הספרים בישראל (2006). על הפרוזה שלו זכה בפרס ירושלים לספרות על שם עגנון (2002), ב-2013 זכה בפרס דוליצקי של האוניברסיטה העברית על מכלול יצירותיו.
בספרו הראשון, ספר השירה "משפחה שחורה" (1983), ניכר רובד של תורת הסוד היהודית ושימוש בלשון המשנה והתלמוד. מיזג בדרכו הייחודית פרקים קודרים ועליזים על משפחתו. גם בספרו השני, "ילד מעיף עפיפון במאה הי"ז" (1988), שילב חומרים אוטוביוגרפיים והתמקד בקורות הקבלה ובדמויותיה המפורסמות, כמו שבתאי צבי ויעקב פרנק. בספרו השלישי, "שירי געגועים למכה" (1992), מודגשים המחוזות האישיים והכיסופים המטפיזיים שלו. באחת מחטיבות הספר ישנו מפנה לזרם המיסטי-הסופי שבאסלאם, שבלט בחריגותו וקסם לקוראים ולמבקרים כאחד.
"קסטוריה" (1998) הוא הראשון בטרילוגיה של סיפורי מסע בפרוזה שירית, המצייר נדודים רוחניים ותמונות צבעוניות של התרבות היוונית ושל הרחוב היווני. כך למשל מתואר השוק האתונאי: "צוענים ישבו על שרפרפים, ישבו על מדרכות מוכרים ביצי פסחא (…) תכשיטים (…) מוסיקה" (עמ' 23). ב"הירידה מן הצלב" (2000), הספר השני בטרילוגיה, יוצא המחבר למסע ביוון, באיטליה וביוגוסלביה לשעבר, להתחקות אחר זהותו הישראלית-יהודית. הצלע השלישית והחותמת של הטרילוגיה היא הספר "פה לין הלילה" (2002), המשרטט סיפור מסע במחוזות שונים בפולין. הספר עומד, בדומה לספריו האחרים של שבילי, בחותם הספרות הווידויית-רליגיוזית, שנציגה הבולט בספרות העברית הוא פנחס שדה.
פירסם עוד שלושה ספרי שירה: "שירי התייר הגדול" (1999), שבו מופיעים שירים חדשים לצד מבחר שירים שראו אור בספרים קודמים; "מילון חדש של ייסורים" (2004), שעליו זכה בפרס ברנשטיין; ו"ספר יסירה" (2012), העוסק בין השאר בשיח פואטי בין המשורר לבין השירים והמשוררים האהובים עליו.
כתב שני ספרי פרוזה נוספים המעמידים, עם "ספר יסירה", חטיבה ארס-פואטית ביצירתו. הראשון, "שביל החלב" (2005), הוא יומן מסע העוסק בתהליכי הכתיבה ובהשראה לכתיבה; והשני, "ספריית הלב" (2011), כולל אלה בצד אלה פרקים מילדותו הקשה בירושלים של שנות החמישים וראשית שנות השישים של המאה העשרים, ותיאורים של ספרים משמעותיים שליוו אותו והבשילו בו במהלך חייו. על גב הספר קובע אריאל הירשפלד כי "מזג מכאיב של חושניות לירית עם מבט פקוח ועז על העולם הנגלה […] שועטים יחד בתוך דחף הקריאה של שבילי בכתבי המשוררים, הסופרים והתיאולוגים של שלוש הדתות המערביות ושל הדתות המזרחיות […]. הקורא רץ [בספר] כקורא וידוי נכאב ונלהב, ורק ברגעי הפוגה הוא מגלה שהמריא גבוה מאוד בינתיים". עורך הספר, יגאל שוורץ, מוסיף על גב הספר וקובע כי הספר "ספריית הלב" "הוא ספר של מבקש דעת מזן שמצוי מעט במקומותינו. כזה שהאדישות והציניות הפוסט-מודרנית פסחו עליו והניו-אייג' הדלוח לא דבק בו. ספר של תייר נפש גדול, צאצא נאמן לתיירי הנפש הגדולים של העולם".
סגנון שירתו החל להתגבש בשנים היצירתיות של חבורת ""מראות"". לימודי היהדות השפיעו על כתיבתו, ובמיוחד החסידות והקבלה. הושפע גם ממסורות מיסטיות נוצריות ומתורות סופיות ובודהיסטיות. העברית שלו עזה, חושנית מאוד וקולחת, עשירה ומוזיקלית ויונקת מהעברית לדורותיה. עצמאותו השירית וקולו הייחודי ניכרים בכתיבה שאינה מבקשת לה גושפנקה (על פי ז'יל אמויאל, 1995).
ספרי הפרוזה הלירית שלו כתובים בדרך כלל בצורת פרגמנטים. החוט המקשר בין כתביו נובע מהאמונה שלבני אדם יש אינטואיציות דתיות, והחוויה הדתית באשר היא מייצגת את האנושיות האוניברסלית.
בשנת 2014 פרסם את הספר הפיוטי אמא שלנו חיה כאן, המספר על מסעותיו של הסופר באירופה ועל יחסיו הסבוכים עם אמו. ספרו האחרון עד כה הוא קובץ האגדות שליקט ביום שנולד הבעש״ט נשרף הגיהנום (2015).

אמויאל, ז'יל. "יש גם אהבה אחרת". "דימוי" 10. 1995. 26־29, 81; בומן, סטיבן. ""קסטוריה", כלומר מצודה". "הדאר" כ"ב. 1998. 38־39; בן-שאול, משה. "סוד וגעגועים". "מאזניים" ע"ט (2). יולי 2005. 18; לב-ארי, נעמה. "אשה עם כנפי ציפור". "מאזניים" ע"ג (4). 1999. 63־65.

אילן בר-דוד