חוקר ספרות, עורך ומשורר
נולד בנהריים שבעמק הירדן, שם עבד אביו כמהנדס בתחנת הכוח שהקים פנחס רוטנברג. בגיל עשר עבר לרמת גן. למד בגימנסיה "אהל שם" והיה חניך ומדריך בתנועת "הנוער העובד". במסגרת גרעין נח"ל של תנועתו התיישב ב-1955 בקיבוץ שדות ים, שבו הוא חבר עד היום. במהלך השנים מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ, בהם כמה כהונות כמזכירו.
ב-1959 החל את לימודיו בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ועשה בו את שלושת תאריו (1967, 1972, 1979). מ-1969 נמנה עם סגל ההוראה של החוג, והגיע בו לדרגת פרופסור מן המניין. שימש בתפקידים רבים באוניברסיטה, בהם ראשות החוג לספרות עברית, ראשות בית הספר למדעי היהדות וראשות המכון לחקר הספרות העברית. ב-2005 פרש לגמלאות. בתחילת שנות השבעים הצטרף למערכת הוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד, ועבד בה כל השנים בד בבד עם פעילותו האקדמית. מ-1985 ועד לשנת 2018 שימש מנהל ועורך ראשי של ההוצאה, הכוללת מאז 2001 גם את הוצאת ספרית פועלים. בתפקידיו אלה תרם רבות להתפתחות הספרות העברית בת זמננו. תרומתו בהקשר זה בולטת, בין השאר, בשימת דגש על פרסום ספרי שירה איכותיים – תחום שהוצאות ספרים גדולות אחרות נוטות להזניח, בשל מיעוט הקונים הפוטנציאליים; בפרסום ספרי מחקר רבים שעניינם חקר הספרות העברית החדשה; ובהשתתפותו הפעילה בסדרות ספרי פרוזה משובחים, שראו אור בשיתוף עם ספרי סימן קריאה והוצאות ספרים אחרות. כמו כן הוא עומד בראש מוסד אלתרמן, המופקד על שימור מורשתו של המשורר וטיפוחה.
שביט הוא חוקר והיסטוריון של השירה העברית שנכתבה מראשית תקופת ההשכלה ועד ימינו. בשלושה מספריו ("בפתח השירה העברית החדשה", 1986; "שירה ואידיאולוגיה", 1987; "בעלות השחר", 1996) שירטט קווי מתאר לדיוקנה של השירה העברית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה ועמד על תהליכים פואטיים מרכזיים שהתחוללו בה. בין השאר תיאר את מקומה של השירה בתנועת ההשכלה העברית; עמד על מקומה החלוצי של יצירת רמח"ל, ובמיוחד הדרמה "לישרים תהילה", בשירה העברית החדשה; הראה כיצד התגבשה שירת ההשכלה בהשפעתן הכפולה של שירת המקרא מזה והשירה האירופית מזה; אפיין מצדדים שונים את הפואמות של י"ל גורדון, ואת המעבר ביניהן לדגם הפואמטי החדש שטבע ביאליק.
מוקד שני של עבודתו נעוץ בתחום הפרוזודיה. בשלושה ספרים נוספים התחקה אחר היבטים בתולדות המשקל, הריתמוס, החרוז והמצלול של השירה העברית החדשה. ספרו "המהפכה הריתמית" (הקיבוץ המאוחד, 1983) מתאר את המעבר שחל בשירה העברית בשלהי המאה התשע-עשרה משיטת משקל ההברות המשכילית אל השיטה הטונית-סילאבית, המבוססת על חילופים סדירים בין הברות מוטעמות ובלתי מוטעמות. מעבר זה מתואר בספרו כרכיב חיוני בתוך כלל ההתחדשות הדרמטית שהתחוללה בשירה העברית באותה העת, סביב הופעתם של ביאליק וטשרניחובסקי. בספרו "חבלי ניגון" (1988) עקב בדקדקנות אחר ההתפתחויות הפרוזודיות בשירת ביאליק, ובמיוחד אחר תנודותיה בין שיטת המשקל הטונית-סילאבית ובין הריתמוס החופשי הכמו-מקראי המאפיין בעיקר את שירתו הנבואית. בספרו "חרוז ומשמעות" הראה את הקשרים בין תבניות חריזה ובין הרבדים הסמנטיים בשירה באמצעות ניתוח יסודי של שני מקרי בוחן מתולדות השירה העברית: החרוז הדקטילי (שהטעמתו בהברה השלישית לפני סוף השורה), הרווח בשירת ביאליק, והחרוז המודרניסטי הבלתי-מדויק, הרווח בשירת אלתרמן. על אלה יש להוסיף מאמרים שחיבר בפרוזודיה של השירה העברית במאה העשרים, מפוגל ועד עמיחי.
תחום בולט שלישי בעבודתו של עוזי שביט הוא חקר השירה העברית המודרניסטית של אלתרמן, שלונסקי ובני דורם. שניים מספריו מוקדשים להצעת פענוח מקיף לשתיים מיצירותיו הסבוכות והחידתיות של נתן אלתרמן. בספרו "שירה מול טוטליטריות" (2003), שזכה בפרס בהט מטעם אוניברסיטת חיפה, העמיד פירוש מקיף לפואמה "שירי מכות מצרים", ובספרו "לא הכל הבלים והבל" (2007) התבונן בפואמה "שמחת עניים". שתי היצירות, שנכתבו ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, מוארות בספריו מהיבטים רבים, אך בראש ובראשונה הן נבחנות כהתמודדויות שיריות סמליות עמוקות ביותר עם הסיטואציה ההיסטורית הכלל-עולמית הקטסטרופלית בת הזמן (עלייתם של משטרים טוטליטריים נאציים-פשיסטיים וקומוניסטיים) ועם האיום המוחשי על עצם קיומו של העם היהודי באירופה ובארץ ישראל גם יחד. בד בבד פירסם מאמרי מחקר רבים על משוררים נוספים בני אותה תקופה (דוד פוגל, אברהם שלונסקי, עזרא זוסמן, אלכסנדר פן, זרובבל גלעד), על הפואטיקה של "השיר הפרוע" בשנות העשרים ועל אחרוני המשוררים העבריים בפולין ערב השואה.
עוזי שביט ערך קבצים מחקריים על ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן ועגנון, ערך והביא לדפוס מהדורות מלאות וחלקיות מִכּתביהם של יצחק קצנלסון, נתן אלתרמן, רחל, אלכסנדר פן, חנה סנש, אנדד אלדן, דליה רביקוביץ, וכן אנתולוגיה מן השירה שצמחה מתוך מלחמת יום הכיפורים ("מקום של אש", 1975). כמו כן נמנה עם עורכי המהדורה האקדמית של שירת ביאליק (2000-1983). שירים שפירסם במהלך השנים כונסו בספריו "כבר בחצי ימיו" (הקיבוץ המאוחד, 1972) ו"ביום שידובר" (1983).
בשנת 2016, עם הגיעו לגבורות, פורסם קובץ המאמרים הנאמן: מנחת הוקרה וידידות לעוזי שביט. את הספר ערכו מנחם פרי וזיוה שמיר.
אחיו הבכור של עוזי שביט הוא המשורר יעקב-שי שביט.

ורסס, שמואל. "על מחקר ספרות ההשכלה בימינו". "מגמות וצורות בספרות ההשכלה". ירושלים: מאגנס. 1990. 356-412; מירון, דן. "אהבה התלויה בדבר: תולדות התקבלותה של שירת דוד פוגל". "אדרת לבנימין: ספר היובל לבנימין הרשב" א'. תל אביב: מכון פורטר והקיבוץ המאוחד. 1999. 29-98; סתוי, זיסי. "אוי ואבוי אם לא אקנא במו"לים אחרים: ריאיון עם פרופ' עוזי שביט". "ידיעות אחרונות" ספרות. 14.2.2003. 26.

אבנר הולצמן