משורר, מתרגם ומסאי עברי
הוגה דעות לאומי ומנהיג תרבותי-פוליטי; מייסדה ומורה-דרכה של קבוצת "העברים הצעירים" ("הכנענים").
נולד בוורשה ליחיאל ופנינה הלפרין, ממייסדי גן הילדים העברי; האב (1880¬-1942) – סופר וחושב מחשבת החינוך העברי המודרני. עם כיבוש ורשה על ידי הגרמנים ב-1915 עקרה המשפחה לאודסה. ב-1919 הגיעה המשפחה לארץ ישראל ונדדה בין ירושלים לתל אביב. אוריאל קיבל את חינוכו התיכוני בגימנסיה העברית בירושלים ובגימנסיה "הרצליה". ב-1926 ראה אור שירו הראשון (בעיתון ״הארץ״) וכן יצא לאור ספר ראשון בתרגומו (״עשרים אלף מיל מתחת למים״ מאת ז'ול ורן). את השנים 1927¬-1928 עשה כתלמיד האוניברסיטה העברית בירושלים (תחילה למד משפטים ואחר כך התמקד בהיסטוריה ובבלשנות), ובסתיו 1929 יצא לשנת לימודים בסורבון בפריז. כאן התוודע לחוגי הרוויזיוניסטים, שלעמדותיהם קרב כבר לפני צאתו מן הארץ. עם שובו ארצה ב-1930 הצטרף לחוגים ה"מקסימליסטיים" של התנועה הרוויזיוניסטית ופירסם שירים ומאמרים בביטאונה (״חזית העם״). ב-1932 יצא לאור ספרו הראשון, לקבר ישמעאל, נובלה לירית המבוססת על פרשת רצח בידי ערבים של שני צעירים יהודים סמוך להרצליה. ב-1934 נתמנה לחבר מערכת ״הירדן״, עיתונה של התנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל, שבו פירסם מאמרים ושירים; וב-1936, עם הפיכת העיתון לשבועון, נעשה לעורכו בפועל עד ל-1937. כאן פורסמה סדרת מאמריו, שכונסו ב-1936 בחוברת ״עינינו נשואות לשלטון״. המאמרים יצאו נגד עמדתו של ז'בוטינסקי בעניין הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. עמדת ז'בוטינסקי היתה כי יש לדחות את מועד הקמת המדינה עד להיווצרותו של רוב יהודי בארץ ישראל, וזאת כדי להבטיח את אופייה הדמוקרטי של המדינה ולמנוע שלטון דיקטטורי ברוב ערבי. הלפרין תבע להכריז על הקמת המדינה לאלתר, ולהבטיח על ידי מוסדותיה את היווצרות הרוב היהודי. לגישתו היתה השפעה ניכרת על החוגים הרדיקליים ועל חוגי הנוער בתנועה, אבל היא נדחתה על ידי ה"קונוונט" של נשיאות הצה"ר (פראג, פברואר 1938) והוסרה מסדר היום של הכינוס העולמי של בית"ר באוגוסט של אותה שנה. דחייה זו ציננה את זיקתו של הלפרין לרוויזיוניזם הז'בוטינסקאי. מה גם שעם בואו לפריז לשנת לימודים נוספת (1938¬-1939) השתנו עמדותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות בעקבות הפגישה עם עדיה גור-חורון וחוגי כתב העת ״שם״, שפיתחו תיאוריה של לאומיות "שמית" קדמונית ואפשרות פריחתה מחדש במרחב הסהר הפורה. ההיחשפות לתיאוריה זו הביאה את הלפרין לגיבוש התורה הלאומית, ששימשה ביסוד מפעליה של הקבוצה ה"כנענית". התורה הגדירה את היהודים כעדה דתית נטולת אופי לאומי, ואת בני המהגרים היהודים בארץ ישראל כמקימי עם עברי חדש, מנותק מעברו היהודי ומסוגל ליצירת קשר לאומי עם שאר בני הסהר הפורה, בתנאי שהללו ייסוגו מן האסלאם ומן הלאומיות הפן-אסלאמית. הקבוצה ניגשה להקמתה של תרבות לאומית עברית חדשה, שתשאב השראה מתרבות הקדם העברית-השמית האלילית של האזור ותקבע את יעדיו ותכוון את צעדיו של הלאום השמי-העברי החדש. היא אף ראתה עצמה שותפה למרד של בני האזור כנגד הכובש האירופי הקולוניאלי (בריטניה וצרפת). עם שובו מצרפת התגבשה סביבו קבוצה של אינטלקטואלים צעירים, שקיבלה את השקפת עולמו וראתה בו מורה-דרך. הקבוצה הגדירה את עצמה כ"ועד לגיבוש הנוער העברי", שמטרותיו הוגדרו במנשרים של הלפרין: "כתב אל הנוער העברי" ואיגרת אל "לוחמי חירות ישראל" (1943). ב-1944 מיסדה הקבוצה את עצמה כתנועה מחתרתית למחצה, מאורגנת ב"תאים" סביב "ועד" מרכזי. במושב הפתיחה של "הוועד עם שליחי התאים" נשא הלפרין "משא פתיחה", שהיווה את המצע הרעיוני של הקבוצה. בשלהי 1937, לפני יציאתו לפראג וממנה לפריז, החל הלפרין בפרסום דברי שירה ב"שם" העט יונתן רטוש. במסווה "שם" עט זה שלח המשורר לא' שלונסקי (אז עורך מוסף הספרות של "הארץ") צרור שירים, שהפליאו את העורך ואת בני הקבוצה המודרניסטית הקרובה אליו בשלמותם הצורנית, ברהיטותם המוזיקלית ובעושר האסוציאטיבי של הסמליות שלהם. "יונתן רטוש" המשיך לשלוח אל שלונסקי את שיריו מפריז, והם נדפסו ב"טורים", כתב העת של הקבוצה השלונסקאית.
עם שובו של רטוש ארצה נקשר קשר חזק בינו ובין אותו חלק מן הקבוצה שפרש משלונסקי וביצר עצמו תחת מנהיגותו של נתן אלתרמן סביב כתב העת "מחברות לספרות". עורכו של כתב עת זה, המבקר ישראל זמורה, נעשה למו"ל של רטוש ופירסם ב-1941 את קובץ שיריו הראשון, "חופה שחורה", חוברת צנומה בעלת איכות שירית עצומה, שהופעתה נעשתה לתאריך יסוד בתולדות השירה העברית המודרנית. רטוש המשיך בכתיבת שירים, שפורסמו במשך שנות הארבעים בכתב העת "מחברות לספרות"; שירים מעטים, אבל מונומנטליים, שהפגינו בשלות שירית ווירטואוזיות ללא תקדים. באותן שנים שיקע את עיקר מרצו בפעולתו כאידיאולוג וכמנהיג. המתח של פעילות זו התרופף בשנים שלאחר מלחמת העצמאות. מבחינתו פרצה המלחמה במועד הלא-נכון (קודם לגיבושו המלא של הנוער העברי כמייסדו של עם שמי חדש), כנגד האויב הלא-נכון (הערבים, ולא הכובש הזר) ותחת המנהיגות הלא-נכונה (המנהיגות הציונית הבן-גוריונית). תוצאותיה, רטוש ידע, יהיו הרסניות מבחינת התפתחותה של הקבוצה שבראשה עמד, מפני שהן יקבעו לזמן ממושך את שלטונה של הציונות בנוער ואת המשכו של הקונפליקט היהודי-ערבי, ויציפו את "הארץ" במהגרים יהודים שיטשטשו לימי דור ויותר את הזהות ה"עברית". אמנם, רטוש ייסד ב-1948 את כתב העת של הקבוצה ("אלף") וניסח מחדש את יעדיה. ב-1951 אף נטל חלק בארגונה מחדש כ"מרכז העברים הצעירים". אך בדרך כלל נטה עתה להניח את העיסוק השוטף בענייניה בידי ממשיכי דרכו (בעיקר אהרן אמיר), בעוד הוא מתפנה – גם בעקבות משברים אישיים ומשפחתיים חמורים – לעיסוק בשירתו ובמפעלי תרגום.
ב-1952 הופיע ספר שיריו השני, "יוחמד", שכלל את שירי "חופה שחורה" והוסיף עליהם; ב-1959 הופיע הקובץ "צלע"; ב-1963 – "שירי חשבון"; ב-1965 – "שירי ממש"; ובה בשנה הופיעה גם השירה הנבואית שלו "ההולכי בחושך" (בכתב העת קו). במשך שנות החמישים ובראשית שנות השישים חל שינוי מרחיק לכת במעמדו הציבורי. בעוד תורתו ה"כנענית" מורחקת אל השוליים של החשיבה הישראלית החדשה, מעמדו כמשורר זוכה לאישוש ולקידום בסדרה של מאמרי ביקורת והערכה (מאת ברוך קורצווייל, גדעון קצנלסון, י' אורן ודן מירון), וההכרה בו כאחד מן הבולטים במשוררים העבריים של התקופה נעשית לנחלת הכלל. הוא לא ויתר על שום עיקר מעיקרי משנתו הפוליטית-האידיאולוגית; ואחרי הניצחון במלחמת ששת הימים אף נתן להם ביטוי מעודכן בחוברת 1967 – ומה הלאה? (שלום עברי) וכן באנתולוגיה של ההגות ה"כנענית" "מניצחון למפולת" (1976) שערך. אולם עיקר מרצו מושקע עתה בכינוס שירתו בשלושה כרכים (1974-1977). לאלה נוספו ב-1975 שלושה קובצי שירה חדשים: "אהבת נשים", "שירי נערה" ו"שירי פרט".
רטוש תרם תרומות חשובות לחידוש השפה העברית, הן במציאת מקבילים עבריים למושגים לועזיים והן בדיונים בבעיות לשוניות שונות, כגון אפשרות הלטיניזציה של הכתב העברי. ב-1981 חגגה הקהילה הספרותית הישראלית את מלאות ארבעים שנה להופעת "חופה שחורה". המשורר נפטר זמן קצר לאחר מכן. ב-1982 ראו אור (בעריכת ש' שפרה) שני כינוסים ראשונים של יצירתו בפרוזה: "ספרות יהודית בלשון העברית" ו"ראשית הימים: פתיחות עבריות". ב-1986 הופיע כרך "מכתבים" (בעריכת י' עמרמי). רטוש תירגם עשרות רומנים, מחזות וספרי עיון. בין השאר: "ניקולאס ניקלבי" מאת דיקנס (1948 ואילך); "מנזר פארמה" מאת סטנדאל (1953); "הדבר" מאת אלבר קאמי (1962); "תורת הספרות" מאת ר' וולק ואוסטין וורן (1967).
יצירתו השירית נחלקת בבירור לכמה חלקים נבדלים זה מזה תמטית, צורנית וכרונולוגית. בראשיתה היתה זו בעיקרה שירה פוליטית ריגושית-רטורית אך קונקרטית בתכניה. תכנים אלה נוצקו אל תוך צורות שיריות מוקפדות ומדויקות. השירים הצטיינו במקצבים רהוטים, בחריזה עשירה ובלשון פיוטית "גבוהה". מפנה ברור למדי בשירתו, שאמנם היו לו סממנים מוקדמים, חל פחות או יותר עם אימוץ ה"שם" יונתן רטוש, בשלהי 1937. הוא כתב עתה שירים סימבוליסטיים, הרמטיים בחלקם הגדול, מונומנטליים בנושאיהם ובדרכי העיבוד של הנושאים, מבוססים על חומרים מיתיים, בעיקר אלה השאובים מן המיתולוגיה האלילית הכנענית העתיקה; שירים ששפתם היא תרכובת מודרנית של לשונות עתיקות ממקורות שונים (לרבות מקורות קדם-מקראיים), הפרוזודיה שלהם נשענת על מקצבים היפנוטיים ועל חריזה עשירה, החזרות שבהם מגבירות את האפקט ההיפנוטי-הסוגסטיבי, שהוא חזק יותר מן המסר האינפורמטיבי-הרפרנציאלי שלהם, ולכן הם טעונים פענוח מאומץ. אפשר לומר שבשירים אלה מצאה הפואטיקה של הניאו-סימבוליזם "הארץ"-ישראלי מבית מדרשו של א' שלונסקי את ביטויה השלם ביותר. שלמות זו שיקפה עולם פנימי טרגי אך נשלט על ידי חוקים ברורים ותקיפים; עולם שבמרכזו עמד הגבר המורד, הבודד, עתיר התאווה וחמדת החיים אך השפוט למוות "לפי חרב".
עולם זה נהרס בהתנגשותו עם המציאות הישראלית של ראשית שנות החמישים. שיריו שכונסו בקובץ "צלע" שיקפו את המשבר שהתחולל בעת הריסתו של עולם הסדר הטרגי. המשורר הודה כאן כי בעודו מנסה להחיות את קסם "תהום-תהומותיים" היה צועד "במגפיים" כאילו "שכשך במי אפסיים" של מציאות עירונית נמוכה, דלת תרבות, משוללת הדר. מחד גיסא, ביכה כאן את הרס עולמו (ראו שירים כגון "קץ", "מת"); מאידך גיסא, הוא נפתח למציאות היומיומית, קלט את עגותיה (ראו השיר המבריק "חתיך") וניסה לביית אל תוך סגנונו הגבוה את נוסחי השיחה הנמוכים שלה. בקבצים המאוחרים יותר, "שירי חשבון" ו"שירי ממש", חיזק את האוריינטציה ה"פרקטית" שלו כשהוא ממיר את השלמות והמונומנטליות של שיריו המוקדמים בהמשכיות של משהו מעין יומן שירי של גבר מזדקן, עתיר חוכמת חיים מרירה, מתבונן במציאות המקיפה אותו בלא אשליות, משתמש בלשונותיה ובמקצב הדיבורי שלהן. רטוש – מסקני ומרחיק לכת בכל מעשיו – הוליך כאן את המשבר שפקד את כל משוררי האסכולה הניאו-סימבוליסטית (שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, אבות ישורון) בשנות החמישים עד להשתמעויותיו הקיצוניות ביותר.
כאמור, הוויכוח על ערכה ועל מרכזיותה של שירתו בספרות העברית המודרנית הסתיים בראשית שנות השישים בניצחונו המוחלט של המשורר על המזלזלים בו (כגון ש' גרודזנסקי). לעומת זאת, הסתמנו ויכוחים הן בפרשנותה של שירה זו והן בהערכת חלקיה השונים. בהערכה זו התייצבה אל מול ההכרה בחלקה המוקדם, הסימבוליסטי של יצירת המשורר כבתרומתה השירית הבולטת ביותר הערכת-נגד, שייחסה ערך עודף דווקא לחלקה המאוחר, הבלתי-סימבוליסטי. המבטא העיקרי של ההערכה השנייה היה נתן זך, המבקר המחמיר של האסכולה הסימבוליסטית. אולם ספק הוא אם זך הצליח לשכנע את מרבית הקוראים והמבקרים. אף כי אין ספק בכך שגם שירתו המאוחרת של רטוש מעוררת עניין, הן בזכות עצמה והן כאינדיקציה מעמיקה של המשבר הרוחני והאסתטי של הספרות העברית בתקופת המדינה, מתבצרת ההכרה בשירים המרכזיים של "חופה שחורה", וכן בשירים שנכתבו בשנים שלאחר חתימת ""חופה שחורה"", "בארגמן", "אבימלך", "את נשמת", לא רק כשיאה של יצירתו, אלא גם כשיאה של השירה העברית הסימבוליסטית. אשר לוויכוח הפרשני: תחילה התפרשה שירת רטוש כביטויו של עולם נפשי "אלילי"-פרימיטיבי-"קמאי" (קצנלסון). פרשנות זו נדחתה לחלוטין (בידי מירון) תוך הצבעה על התחכום המבני והצורני של השירים ועל ההנחות המודרניסטיות המהוות את תשתיתם האינטלקטואלית. דחייה זו נתקבלה ונהפכה לנקודת המוצא של כלל ביקורת רטוש. ואולם כאן הסתמנה מחלוקת חדשה: בין אלה הסבורים ששירתו והשקפת עולמו הלאומית והפוליטית ה"כנענית" קשורות זו בזו לאין התר (בין השאר, לינדבאום), לבין אלה הסבורים שהתכנים ה"אליליים" והאידיאולוגיים הללו רק מזינים בשירה זו השקפת עולם מודרנית, קיומית-טרגית בעיקרה (בעיקר מירון). לדעת האחרונים, הבנה כזו של שירתו גם חושפת את המקורות האמיתיים של הפוליטיקה והאידיאולוגיה שלו, שיש לחפ"שם" לא במסגרת החשיבה הלאומית-הציונית אלא במסורת החשיבה של הימין האירופי, ששורשיו נעוצים בתורת ניטשה ותלמידיו, הוגי הדעות הוויטליסטים והפשיסטים, ותנועות אינטלקטואליות-פוליטיות מעין ה"אקסיון פראנסייז" האנטישמית של מוראס, שסיפקה מודל רוחני לחוגי "שם", ושרטוש ניסה להעתיק את דפוסי פעולתה.

אורן, יצחק. "שירי יונתן רטוש". "הארץ". 13.3.1953; אפרת, מיכל (עורכת). "שירת רטוש ולשונו". חיפה: אוניברסיטת חיפה. 2002; ברזל, הלל. "יונתן רטוש". "משוררים בגדולתם: מסות מחקר על משוררים עבריים". תל אביב: יחדיו. 1979. 262-296; לאור, דן (עורך). "יונתן רטוש – מבחר מאמרים על שירתו". תל אביב: עם עובד. 1983; מירון, דן. "על שירת יונתן רטוש". "ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו: עיונים ביצירות אלתרמן, רטוש, יזהר, שמיר". ירושלים ותל אביב: שוקן. 1962. 109-172; —. "יונתן רטוש כגיבור תרבות". "נוגע בדבר: מסות על ספרות, תרבות וחברה". תל אביב: זמורה-ביתן. 1991. 161-202; קורצווייל, ברוך. "מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים". "ספרותנו החדשה – המשך או מהפיכה?". ירושלים ותל אביב: שוקן. 1959. 270-300; שמיר, זיוה. "להתחיל מ"אלף": שירת רטוש – מקוריות ומקורותיה". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1993.

דן מירון