מסאי, פובליציסט ועורך
נולד בעיירה זבורוב, גליציה המזרחית. למד בחדרים ובבית המדרש ורכש השכלה כללית בכוחות עצמו. ב-1901 יצא לברלין ללמוד חקלאות והחל שם בפעילות ציונית. ב-1902 פורסם בשנתון "לוח אחיאסף" מאמרו הראשון, "רשימות קטועות", התומך בציונות נוסח הרצל כנגד זו של אחד העם. ב-1903 היה שותף בייסודו של הירחון "הקשת", ראשון בשורה ארוכה של במות ספרותיות שערך. ב-1906 יצא ללונדון וסייע לי"ח ברנר בהוצאת הירחון "המעורר" בשנתו הראשונה. במאמר בחוברת הראשונה של "המעורר" השתמש לראשונה בשם העט ר' בנימין, שנעשה לכינויו הקבוע. ב-1907 פירסם שם את מסתו הפיוטית "משא ערב" – קריאה לאחווה ולהתמזגות בין היהודים והערבים בארץ ישראל. באותה שנה עלה ארצה, עבד כפועל בפתח תקווה ולאחר מכן עסק בעבודות פקידות ובפעילות פוליטית, התיישבותית והומניטרית ענפה. היה מראשוני תל אביב ומראשוני קבוצת כנרת, המזכיר הראשון של גימנסיה "הרצליה", מיוזמי הקמתן של גימנסיה "רחביה" ושל שכונת בית וגן בירושלים, ממעודדי ההתיישבות בגוש עציון ובנגב, ממטפחי העלייה מתימן, ועוד כהנה וכהנה. ב-1925 היה ממקימיה של תנועת "ברית שלום", ערך את ביטאונה "שאיפותינו" ונעשה אחד מראשי הפעילים בה ובגלגוליה עד סוף ימיו. ברוח זו ייסד ב-1950 כתב עת מיוחד בשם "נר – דו-שבועון לאמת, לאהבה, לשלום, לצדק" שהוקדש בעיקר להוקעת מדיניותה של ממשלת ישראל כלפי הערבים מבית ומחוץ. בד בבד היה מראשי הדוברים של הציבור הציוני הדתי בארץ ישראל. מראשית ימיו בארץ היה מעורב ביוזמות ספרותיות ועיתונאיות שונות, החל במפעל התרגומים "יפת" מספרות העולם בימי העלייה השנייה, ועד הקמתו של היומון "הצופה" כביטאון הציונות הדתית. כתיבתו המסאית והפובליציסטית השופעת התפרסמה בבמות רבות ושונות באופיין, משבועון הפועלים "הפועל הצעיר" וביטאון אגודת הסופרים "מאזניים" ועד הירחון החרדי "ההד" שאותו ייסד ב-1926 וערך שנים רבות.
התרכובת החד-פעמית של אישיותו, השקפותיו ודרכי כתיבתו "הקשת"ה על בני זמנו לקלוט ולשרטט את דיוקנו רב-הניגודים כאיש ציבור וכסופר. "ר' בנימין זה שאין כמותו נוח לבריות דווקא הוא אינו קל להגדיר את טיבו", כתב ש"י עגנון (1976). "אם לפובליציסטיקה שלו, הרי היא אומרת שירה, ואם למסותיו, הרי הן כעין סיפור. כיוצא בזה רשימותיו, כיוצא בהן כל היוצא מתחת עטו". בדומה לכך כתב ישראל כהן (1979): "משהו חידתי היה בו, שלא נפתר לי עד היום. חשתי בסתירותיו הצבעוניות ובחוסר עקביותו כאיש-דת, כסופר מודרני, כבעל דעות מדיניות, כצמחוני וכ'מבין' את המחבלים. אך על הכול היה חופף כישרון נעים-זמירות, המכפר על ניגודיו ודילוגיו". ר' בנימין פיתח אכן נוסח כתיבה מיוחד, פובליציסטי-לירי, והתמחה יותר מכול במסות קטנות ועמוקות-התבוננות, המיטיבות לשרטט את דיוקנם של האישים והסופרים הרבים שהכיר.
הוא פירסם כחמישים ספרים וחוברות בנושאים מגוונים, וכן תרגומים רבים. בולטים בהם קובצי המאמרים "על הגבולין" (1922) ו"פרצופים" (א'-ב', 1936-1934). בגיל שבעים פירסם ספר זיכרונות עשיר תוכן, "מזבורוב ועד כנרת" (1950). אחרי מותו כונס מבחר ממסותיו בשני כרכים בעריכת דב סדן: "משפחות סופרים" ו"כנסת חכמים", שניהם ב-1960.

[לא צוין מחבר/עורך]. "ר' בנימין זכרונו לברכה – יום השלושים לפטירתו" (חוברת זיכרון). ירושלים. 1958; כהן, ישראל. "ר' בנימין". "פנים אל פנים". תל אביב: יחדיו. 1979. 123-95; סדן, דב. "על ר' בנימין". "בין דין לחשבון". תל אביב: דביר. 1963. 363-358; עגנון, שמואל יוסף. "לשם ר' בנימין". "מעצמי אל עצמי". ירושלים ותל אביב: שוקן. 1976. 180-174.

אבנר הולצמן