סופרת, משוררת, מבקרת ותסריטאית
נולדה בכפר סבא, בת להורים שעלו ארצה מפרס בשנות השישים. התחנכה בעיר הולדתה וסיימה את בית הספר התיכון כצנלסון. שירתה בצבא ככתבת העיתון "במחנה". היתה נשואה לסופר דב אלבוים.
החלה את דרכה הספרותית בקובץ שירים שנקרא "כן, כן, כן" שראה אור בהוצאת עקד בהיותה בת תשע-עשרה (1991). את השירים החלה לכתוב בגיל שש-עשרה, והם עוסקים באורח אינטנסיבי בארוטיקה ובמיניות הנשית. לאחר מכן חדלה לפרסם שירה ועברה לתחום הסיפורת. הרומן הראשון שלה, "סמטת השקדיות בעומריג'אן" (1995), פורסם בהיותה בת עשרים ושתיים. הוא עורר עניין והד נרחב בקרב הקוראים והביקורת, ואף זכה באותה שנה בפרס לסיפורת חדשה על שם יצחק וטובה וינר, מטעם הוצאת עם עובד. הספר מבוסס במידה רבה על סיפורים ששמעה המחברת מבנות משפחתה מאז ילדותה. עלילתו מתרחשת במהלך יומיים בשכונת היהודים בכפר עומריג'אן שבפרס, בראשית המאה העשרים, והוא עוסק במשפחת רטוריאן, כאשר במרכזה שתי ילדות שהן בנות דודות: פלורה בת החמש-עשרה, הנושאת את ילדו של גבר שנטש אותה, והילדה נזי בת האחת-עשרה, המשתוקקת להינשא לבן דודה מוסא, שלו היא מאורסת מינקות. הרומן מתאר את האופן שבו הילדות והנערות נענות בהכנעה לצו החברתי התובע מהן להינשא בגיל צעיר, מרגע הופעת המחזור החודשי, ולהביא ילדים לעולם.
את הרומן השני, "החתונות שלנו" (1999), אפשר לראות כהמשך לראשון. במרכזו ניצבת משפחת עזיזיאן יוצאת פרס, הגרה בגבעת אולגה, שאורח חייה דומה מאוד לזה שתואר ברומן הקודם, שעלילתו מתרחשת בפרס. למשפחה ארבע בנות ובן. המבנה המשפחתי, העומד בלב הרומן, מתמצה במושג "דְבוּקָה". הדבוקה היא אורגניזם, מבנה סימביוטי, שבו האם וילדיה מחוברים בקשר בל-יינתק. רביניאן מציירת את הדבוקה כמצב שבו האם היא כמו שמש גדולה, והילדים ככוכבי לכת קטנים החגים סביבה. הקשר מתגלה כהרסני לילדים, המתקשים לבנות את חייהם העצמאיים. הבן נותר ברווקותו, ובנות המשפחה נישאות בגיל צעיר, בהתאם למערכת הערכים שהונחלה להן מידי האם, אך נישואיהן נידונים לכישלון והן חוזרות לבית ההורים. הרומן, הנחלק לחמישה חלקים, מתמקד בדמותה של מתי, הבת הצעירה במשפחה, ובניסיונה למרוד בתפקיד הנשי המיועד לה. למתי היה אח תאום שמת בשעת לידתו, והיא מאובחנת כהיפראקטיבית וחיה בפנימייה. במרץ ובשובבות שלה מנסה מתי לפצות את עצמה על היעדרו של אחיה התאום.
העלילה מתרחשת במהלך יום אחד, הוא יום ההולדת האחד-עשר של מתי, שבו היא מגיעה לביקור בבית הוריה מן המוסד הסגור שבו היא מאושפזת. היא מבצעת שני אקטים דרמטיים של מרד: היא גוזזת את שְׂער ראשה, אחד הסמלים המובהקים של היופי הנשי, וגוזרת את דמותה מכל התמונות של "האלבום המשפחתי" כמרד סמלי בערכי המשפחה. נדמה כי המרד של מתי מצליח וכי עולה בידה, לבסוף, להיפרד מן ה"דבוקה" המשפחתית ולצאת לדרך עצמאית משלה.
הביקורות על הרומנים של רביניאן הדגישו שני יסודות בולטים ביצירתה: האחד הוא גודש הפרטים בתיאור ההווי האתני של יהדות פרס, על האמונות העממיות והמנהגים המאפיינים אותו; והשני הוא המרכזיות של דמויות הנשים בעלילות. העיסוק הנרחב של יצירותיה בהיבטים של נשיוּת ואתניוּת הוביל לעניין רב במחקר, וזאת הן במסגרת צמיחת השיח בסוגיות מגדריות והן, ובמשולב, במסגרת צמיחת השיח על הזהות המזרחית ועל הרב-תרבותיות בחברה הישראלית בעשורים האחרונים. רוב רשימות הביקורת והמאמרים שנכתבו על יצירתה נכתבו דרך פריזמות של תיאוריות מגדריות ופוסט-קולוניאליסטיות.
יצירתה של רביניאן מתאפיינת בלשון עשירה וססגונית, ביכולת תיאור פלסטית מרשימה, בתיאורים פרטניים מהימנים של חוויות מיניות של נערות ונשים ובצבעוניות מרהיבה.
רביניאן כתבה גם את ספר הילדים "אז איפה הייתי אני?" (2006) ואת התסריט לסרט "הבחור של שולי" בבימוי דורון צברי (קשת, ערוץ 2). הסרט זכה בפרס הדרמה הטובה ביותר של האקדמיה הישראלית לקולנוע (1997). ב-2011 הגישה את תוכנית הטלוויזיה "שבת תרבות" בערוץ 2.
בשנת 2014 פרסמה את הרומן גדר חיה שמתאר מערכת יחסים רומנטית בין צעירה ישראלית בשם ליאת וצעיר פלסטיני בשם חילמי. סיפור האהבה בין השניים שמתחיל בניו-יורק ומסתיים באופן טראגי בישראל, זכה לשבחי הביקורת ואהדת הקהל. כשנה לאחר פרסום הספר התגלה כי ועדה במשרד החינוך הסירה אותו מתוכנית הלימודים בספרות לבית הספר התיכון. כחלק מנימוקי הוועדה נטען כי הספר מעודד התבוללות. כאשר דבר הפסילה והנימוקים נחשפו בעיתון הארץ, הדבר עורר סערה ציבורית. הסערה התגברה כאשר שר החינוך דאז נפתלי בנט הצדיק את הפסילה. כתוצאה מן הסערה הפך הספר לרב-מכר אדיר וזכה להצלחה בין לאומית. עד כה משרד החינוך טרם חזר בו מהחלטתו.
הרומן "סמטת השקדיות בעומריג'אן" זכה בפרס "ג'ואיש קוורטרלי" (Jewish Quarterly) על שם וינגייט בלונדון (1999). כמו כן קיבלה רביניאן את פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2000). בשנת 2016 זכתה בפרס ברנשטיין על ספרה גדר חיה.

אהרני, אירית. "ונוס ופסיכה מסימטת השקדיות בגבעת-אולגה". "מאזניים" ע"ג (11). 1999. 41־46; בנימיני, יפה. ""החתונות שלנו"". "בחוג ספר: עיונים ספרותיים ברומנים מתורגמים ומקוריים". כפר סבא: גביע. 2000. 269-254; הלפרן, רוני. "שיחו האלטרנטיבי של הגוף: קריאה ב'"סמטת השקדיות בעומריג'אן"' לדורית רביניאן". "התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית". ירושלים: מכון ון ליר. 2001. 198-184; נגב, אילת. "רביניאן, דורית". "חיים פרטיים". תל אביב: ידיעות אחרונות. 2001. 354-344.

רחל סטפק