סופר ותסריטאי
נולד ברמת גן, בוגר התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן באוניברסיטת תל אביב ומתגורר בתל אביב. כותב סיפורים קצרים והוציא לאור כחמישה קובצי סיפורים. הוא גם יוצר ספרי קומיקס וספרי ילדים וכותב לטלוויזיה, לקולנוע ולתיאטרון. פרופסור חבר במסלול לכתיבה יצירתית במחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
ספרו הראשון, "צנורות", ראה אור ב-1992 (עם עובד) והפתיע את הקוראים בסגנונו הייחודי. ההכרה וההערכה הספרותית על יצירותיו של קרת היו הדרגתיות וספרו השני, "געגועי לקיסינג'ר" (1994), מיקם אותו כדמות מפתח בספרות הישראלית של שנות התשעים של המאה העשרים. כמי שהחל לפעול במקביל לאורלי קסטל-בלום, פיתח קרת את הפואטיקה המזוהה לעתים עם התפישה הפוסט-מודרנית, בכך שהיא שוברת נורמות אסתטיות ומכוונת לערעור נרטיבי, אונטולוגי ולשוני. כתיבה זו חותרת לפירוק תמונת עולם קוהרנטית, ובכלל זה פירוק הנרטיב הציוני, דרך שורה של אמצעים רטוריים כגון מעבר ממספר בעל סמכות למספר בגוף ראשון שהוא נטול סמכות ובלתי מהימן; שימוש ב"לשון רזה" בעלת אוצר מילים דל במתכוון, סגנון דיבורי, תחביר בסיסי ולעתים גם מפורק, עד כדי טשטוש גבולות בין הכתיבה הספרותית לכתיבה עיתונאית; הנכחת החמקמקות של השפה באמצעות שימוש מוגזם ולעתים ליטרלי בקלישאות, סטריאוטיפים, סמלים, מיתוסים, מטבעות לשון ומטפורות שחוקות; השטחת המורכבות הנפשית של הגיבורים והצגתם כמריונטות הפועלות ללא תודעה; טשטוש הגבול בין האני לבין העולם ובין הגוף הפרטי לסביבותיו; ויתור על עלילה ליניארית וברורה ויצירת חוסר סבירות בתיאור העולם הבדוי; פרימת היחסים בין לשון, תודעה, פנטזיה וממשות. סגנון זה מושפע מדימויים קולנועיים ודרכם יוצר תפישה ויזואלית מחד גיסא, וערפול מכוון או סתירה חושית מאידך גיסא.
קרת בוחר בגרסה רדיקלית של פואטיקה זאת בכך שהוא מחליף את הרגשי והרוחני בקיצוני, במטרה לבדוק את הגבולות של הניסיון האנושי דרך התגרות מכוונת בנורמות מוסריות ובתפישת עולם פוזיטיביסטית. כנציג של דור שחווה את השבר באידיאולוגיה הציונית, שנולד בשלהי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים וחווה את ההתפכחות המכאיבה, כתיבתו מתמודדת עם פירוקה של ההגמוניה הציונית באמצעות אימוץ של יסודות אלימים ואכזריים, גרוטסקיים ומקאבריים, חשיפה וריקון של מה שנתפש בחברה הישראלית כ"פרות קדושות" – מעמדו של צה"ל, הנצחת השואה והשכול. כמו כן כתיבתו מתמודדת עם נושאים רגישים כגון מחלות ומוות.
גיבורי סיפוריו של קרת הם ילדים, מתבגרים או מבוגרים הנמצאים בשולי החברה, עובדים בעבודות מזדמנות, נפגשים עם חברים ומתנסים באהבה. דמויות אלה הן חסרות תודעה וניטרליות מבחינה מוסרית, הן לוקחות חלק באירועים הבלתי-סבירים כאילו היו התרחשויות אפשריות ובנאליות. בשל כל אלה הן יוצרות הזרה של נורמות מקובלות.
קרת מרבה להשתמש במוטיבים מעולם הקסמים והקוסמים ומהעולם של אגדות הילדים, שיש בהם בין השאר יצורים פלאיים, גמדים וענקים. בסיפוריו עולמות אלה עוברים טרנספורמציה ומתחברים אל השגרתי והבנאלי, כך שנוצר מרחב של אמצע – בין המציאות היומיומית הריאליסטית לבין עולם פנטסטי, שבו יכולים הקסמים לעבוד. השהייה במרחב הביניים יוצרת מצבים גרוטסקיים, משעשעים אך גם מלאי אימה, שכן הטרנספורמציה הפנטסטית אינה ממומשת עד הסוף והתוצאה משקפת עיוות ותקיעות, שגם פרשנות מטפורית או אלגורית אינה מצליחה ליישבם. כך למשל בסיפורים כמו "להטוט כובע" ו""געגועי לקיסינג'ר"" מתוך הספר "געגועי לקיסינג'ר" (1994).
לצד אירועים פנטסטיים הוא מתאר תמונות משגרת הילדות בשנות השבעים והשמונים, תוך התמודדות ביקורתית עם החינוך הציוני. בסיפור "נעליים" מתוך "געגועי לקיסינג'ר" מתמודד הגיבור עם אירועי יום השואה בבית הספר, גאה על היותו בן למשפחת ניצולי שואה ומתלבט האם ללבוש את הנעליים החדשות מתוצרת גרמניה שהוריו קנו לו, שבתוכן מתגלמת דמותו המתה של הסב. הסיפור "הצפירה" מתוך "צנורות" נע בין צפירת יום השואה לצפירת יום הזיכרון, המצילה את הגיבור מפני האלימות של חבריו.
חוויות השירות הצבאי נוכחות ביצירותיו. בסדרת סיפוריו הקצרים "כוכי", "כוכי 2" ו"כוכי 3" (מספרו "צנורות") הוא מציג את סיפורה של פלוגת חיילים בלבנון המצויים בלב פעילות מבצעית שבה מאבד כוכי את חייו. אף שכוכי מוגדר כמת, הוא ממשיך להלך ברחבי הבסיס כמת-חי, מסתובב ומכניס את האצבע לחור בראשו. תופעה זו גורמת אי-נוחות ומובילה את שלמה כהן, טבח היחידה, לבקש העברה לבסיס אחר, שכן ככהן אסור לו לשרת עם גוויות. טקסט זה מתכתב עם מיתוס המת-החי, שהיה מרכזי בספרות הישראלית של דור הפלמ"ח, באמצעות הצגה ליטרלית של מוטיב מטפורי. בכך הוא מוביל את המיתוס של המת-החי עד אבסורד. בסיפור "ניילון" מתוך "צנורות" הגיבור הוא טירון שלא מצליח להתמודד עם ה"טרטורים" ובוחר להפעיל על עצמו פרקטיקה צבאית של ניילוּן אך עושה זאת על כל גופו.
מוות איננו סוף המעשה אצל קרת. בספרו השלישי, "הקייטנה של קנלר" (1998), הוא מתאר את העולם שלאחר המוות כעולם יומיומי שבו מתנהלים הגיבורים בשגרה מעייפת, בין עבודות זמניות וסיפורי אהבה בלתי ממומשים. מציאות זו של "העולם הבא" מוגדרת על ידי העבר שממנו ברחו האנשים שהתאבדו והעתיד הבלתי-אפשרי, שכן מן העולם הזה לא ניתן לברוח.
סיפורים רבים מתארים מערכות יחסים זוגיות. אלה היו יכולות ליצור מעין נחמה עבור הגיבור המרגיש אבוד ובודד בעולם, אבל בפועל הן מתוארות כמאמץ אירוני-פתטי. הגיבור יכול "להשיג" את הבחורה באמצעות קסם, שקר או פנטזיה (כמו למשל בסיפור "עמודו" מתוך "געגועי לקיסינג'ר"), אבל תמיד יגיע הרגע שבו יתברר מה שנרמז מן השורות הראשונות – התמונה הרומנטית משובטת ומזויפת כמו כל משמעות אחרת הנגזרת מיחסיו של הגיבור עם הזולת.
סיפוריו של קרת יוצרים וריאציות אינסופיות על סיפורי פואנטה. במקרים רבים חבוי בסיפור סוד, ההופך את אחד הגיבורים ללא אנושי או ליצור כלאיים. כך למשל בסיפורים "השמנמן" ו"ג'טלג" בקובץ סיפוריו הרביעי של קרת, "אניהו" (2002). הגיבור לומד להבין כי אהובתו הופכת בלילה לגוץ שמנמן, או שהילדה שיושבת לידו בטיסה היא למעשה גמד המבוקש על ידי האינטרפול. תגליות אלה ואחרות הופכות את מערכות היחסים הבין-אישיות או הרומנטיות לבלתי נגישות, שכן האחר עשוי להתגלות כבלתי אנושי. זאת ועוד, חמקמקותו של הגוף האנושי והגמישות שבו הוא משנה את צורתו והופך ליצור כלאיים מאפשרות להציג תיאורים של התנסויות אלימות בין הדמויות, כאשר באורח פלא ובדומה לסרט מצויר הן ממשיכות לתפקד בכל מצב, גם כאשר הן פצועות, ירויות או חסרות איברים. תכונות אלה באות לידי ביטוי גם באופן מהופך, כאשר ישויות דמיוניות מקבלות גוף אנושי. כך למשל בסיפור "לילנד" מתוך קובץ סיפוריו החמישי, "פתאום דפיקה בדלת" (2010), השקר מתגלם כיצור חי. האנשתם של רגשות ודמיונות והחפצתו של האנושי יוצרות עולם המתנהל כביכול על מי מנוחות, אבל מאחורי היומיומיות נמצאים יסודות של אימה.
סגנונו של קרת, הממד הוויזואלי של סיפוריו, השפה היומיומית והמבנה הקצר של סיפוריו הובילו את קרת להיות חלוץ גם בתחום יצירת ספרי קומיקס. קרת פירסם שני ספרי קומיקס, האחד בשיתוף עם רותו מודן, בשם "לא באנו להנות" (1996), והשני, "סמטאות הזעם" (1997), עם אסף חנוכה. אסף חנוכה גם עיבד עם קרת את ספרו "הקייטנה של קנלר" לקומיקס, שראה אור בשם פיצריה קמיקזה (2004). הז'אנר של סיפור הקומיקס עדיין נתפש כיוצא דופן בתרבות הישראלית. עם זאת, עבור יוצר המבקש להסיר את הגבולות בין תרבות גבוהה לנמוכה, יצירת הקומיקס מאפשרת הכלאה מעניינת בין שני מדיומים ומובילה לפיתוח של אמצעים אסתטיים חדשים. הקומיקס של קרת, שעבורו כתב סיפורים חדשים ויצר עיבודים של סיפוריו המודפסים, ניחן אף הוא במרכיבים אירוניים וביקורתיים. סיפורי הקומיקס המסורתיים, העוסקים בגיבורי-על ומתארים שרשרת של התרחשויות אקטיביות, מוחלפים אצל קרת בגיבוריו הילדותיים והפסיביים שכל התמודדותם עם העל-טבעי היא בנאלית.
בשנת 2015 פרסם קרת את הממואר הביוגרפי The Seven Good Years. הספר עוסק ביחסיו של קרת עם הוריו ניצולי השואה ובחוויה שלו כהורה בישראל, והוא התפרסם בשפות רבות אך לא בעברית. קרת טען שהסיבה לכך היא הרגשתו שהספר חשוף מדי ולכן לא רצה שיתפרסם בארץ. בשנת 2018 פרסם קרת את קובץ הסיפורים תקלה בקצה הגלקסיה. הספר המשיך את הקו הפנטסטי שמזוהה עם קרת, אך הנימה בקובץ, כך ציינו המבקרים, קודרת יותר מן הרגיל אצלו. אם ביצירתו המוקדמת של קרת היו רגעים של נחמה (במיוחד בסיפורי הילדות), בספר הזה כמעט ואין רגעים כאלו. קרת עצמו הסביר את האופי הקודר של הספר כהשפעה ישירה של החיים בישראל העכשווית. הספר זכה בפרס ספיר בשנת 2019 ותורגם לשפות רבות.
קרת גם כותב לטלוויזיה ולקולנוע. ידועים ופופולריים במיוחד היו המערכונים שכתב לתוכנית הסאטירה "החמישייה הקאמרית" בשנות התשעים. תסריטים הוא כתב, בין השאר, לסרטים "בומרנג" (1997), "משהו טוטאלי" (2000) ו"מדוזות" (2007), שאותו גם ביים.
קרת זכה להכרה בינלאומית, וספריו תורגמו לחמש-עשרה שפות. יצירותיו נלמדות בבתי ספר ובאוניברסיטאות. הוא זכה בפרס ראש הממשלה ב-1996, בעיטור אביר מסדר האמנויות והספרות בצרפת ב-2010, ובפרס ניומן מטעם אוניברסיטת בר-אילן ב-2012.
נשוי ליוצרת שירה גפן ואב לילד.

אורן, יוסף. '"אניהו"' – אתגר קרת". "סוגות בסיפורת הישראלית". ראשון לציון: יחד. 2004. 133-151; טאוב, גדי. "השפה הרזה". "רחוב" 1. 1994. 10-16; כצמן, רומן. "געגועים למיתוס: אישיות, אתיקה ואידיאולוגיה במיתופואסיס הפוסטמודרני של אתגר קרת". "מכאן" ד'. ינואר 2005. 20-41; מנדלסון-מעוז, עדיה. "עולמות אפשריים ביצירתם של אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת". "עלי שיח" 38. 1996. 39-64; —. "סיטואציות קיצוניות זוועתיות וגרוטסקיות ביצירותיהם של קסטל-בלום וקרת". "דפים למחקר בספרות" 11. 1998. 269-295; צבעוני, עידן. "כי מקומיקס באת ואל קומיקס תשוב: כמה הערות על ספרות הקומיקס של אתגר קרת". "עתון 77" 235-234. 1999. 45; קישקה, מישל. "אזהרה: הרשימה הבאה היא ביקורת חיובית על קומיקס מצוין". "הארץ" ספרים. 21.7.2004. 1; קניוק, יורם. "כמו-אדישות שמחה שכועסת עמוק בשורשים, אך לא נואמת". "הארץ" ספרים. 16.12.1998. 6; שוורץ, יגאל. "'הפוך על הפוך', על '"סמטאות הזעם"' של אתגר קרת ואסף חנוכה. "הארץ" ספרים. 14.5.1997. 6, 13;
Peleg, Yaron. "Etgar Keret: a Dispirited Rebel with a Cause". Israeli Culture between the two Intifadas. Austin: University of Texas Press. 2008. 64-91.

עדיה מנדלסון-מעוז