חוקרת ספרות
ילידת הארץ, למדה לתואר ראשון בחוג לאנגלית ובחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. את לימודי התואר השני סיימה באוניברסיטת ברקלי, ובה השלימה ב-1983 את לימודי התואר השלישי במחלקה לספרות משווה. כותרת הדיסרטציה שלה: "היבטים פואטיים של המטאפורה". מחקריה הראשונים בספרות העברית נדפסו עוד טרם הושלמה התזה לתואר השלישי ועסקו בעיקר באספקטים התיאורטיים של השפה המטפורית בספרות הישראלית. מחקרים אלה ראו אור בכתבי העת המרכזיים העוסקים בשאלות אלה, כמו Poetics Today ו-Prooftexts, ובהם התגלתה המגמה הנמצאת בכל עבודותיה, להבין את המודרניזם הישראלי במושגים של מחשבה תיאורטית תוך השוואה לתופעות דומות בספרויות לאומיות אחרות.
לסוגיה זו הקדישה בראשית שנות התשעים מחקרים עקרוניים על שירת דוד פוגל, שבהם נבחנה שאלת המודרניזם "כָּרגע הלימינלי בהיסטוריה של הספרות העברית המודרנית". במחקר זה ובאלה שבאו אחריו ביקשה להרחיב את ההבחנות הידועות מבית מדרשם של זִ'יל דֶלֶז ופֶלִיקס גוּאָטָרי על ספרות מינורית, מעבר לגבול שהוצב על ידם במסותיהם על הספרות בכלל ועל קפקא בפרט.
החידוש המתודולוגי המרכזי בחקר המודרניזם העברי בעבודותיה הוא במבחן ניתוחו במרחבי השפה שבתוכם הוא נעוץ, כלומר במצָבָה הדיגלוסיבי של השירה העברית מרגע הלידה שלה כספרות לאומית. בבסיס תפישתה מונחת ההנחה כי שפת השירה העברית המודרנית נטועה בעומקה בשפת היידיש של אזרחי התרבות היהודית במזרח-אירופה. המרחב התרבותי הזה קובע את האידיומטיקה, המטפוריקה והמנטאליות של שפת השיר. על קו הגבול בין שתי השפות מתרחש מאבק על ההגמוניות של שפת השיר; אולם גם כאשר לשון אחת גוברת על השנייה, נעשית הלשון הנכבשת לבלועה בתוך השפה ההגמונית, וממשיכה להשמיע את קולה בצורות לשוניות מתורגמות, בריתמוסים ובהטעמות מיוחדות.
קרונפלד הציגה גישה המצביעה על קוצר ידו של המודל הדיאכרוני של היסטוריוגרפיה המבוססת על שושלת של אבות ספרותיים או היסטוריוגרפיה של דורות ספרותיים ומפות בספרות העברית. במקום זאת הציגה מודל של "העברה בלתי רציפה" באמצעות שזירה של מעקפים סמויים המשמרים רצפים בלתי נראים. מודל זה, שאת עוצמתו גילתה בעיקר באזורי השוליים של המודרניזם, במקום שבו הוא יכול לבצע מהלכים מהפכניים משום הזיקות שלו אל מרחבי התרבות הגובלים בו, היה בין הראשונים שחילצו את ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית מניסיונותיה להעמיד קרטוגרפיה קפואה ודוקטרינרית, המוכתבת על ידי נרטיבים של קבוצות כוח הגמוניות. זהו מודל שאיפשר עבודת מחקר השוואתית בטקסטים של ספרות לאומית. זו היסטוריוגרפיה שקוראת את הלא-לאומי בתוך הלאומי, את הפרֵדה של שפת המיעוט משפת הרוב. דוגמה מובהקת למחקר היסטוריוגרפי כזה היא המחקר שערכה על קבוצות כותבות יידיש בארץ ישראל – בעיקר "יונג ישראל" – ועל הקשרים הסמויים שלהן אל השירה העברית החדשה, שנפרדה כביכול מהאם הלשונית הדחויה הזאת מטעמים של ציונות עברית טהרנית.
עבודתה התיאורטית המסכמת הגדולה –On the Margins of Modernism , ראתה אור כספר ב-1996. בעקבותיה הלכו חוקרים שניסו לפרק את המונוליתיות המדומה של היסטוריוגרפיה של הספרות העברית. מחקר זה זכה להכרה בינלאומית בשל חשיבותו התיאורטית, וזיכה את כותבת הספר הזה ב-1977 בפרס על ספר המחקר הטוב ביותר בתחום הספרות ההשוואתית מטעם ה-MLA Scaglione Prize.
קרונפלד כתבה על ותירגמה את שני המשוררים הבולטים ביותר – לטעמה – בשירה העברית החדשה: יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ. מלאכת התרגום של שירת יהודה עמיחי, שלה הקדישה עם שותפתה חנה בלוך כעשר שנים, זכתה להכרה בינלאומית, לתמיכה ולפרסים של קרנות בעלות יוקרה כמו: The Marie Syrkin Prize (1999) וכןNational Endowment for the Arts Translation Fellowship (1999), Pen West Translation Prize (2001), Griffin Poetry Prize (2001).
בזכות תרגום ספרו של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח" לאנגלית, Open Closed Open (2000), התאפשרה קנוניזציה למשורר זה כנציג השירה העברית במישור בינלאומי. ספר תרגומיה לשירת דליה רביקוביץ כולל מבוא והערות Hovering at a low Altitude: The Poetry of Daliah Rabikovitch (2010). הוא זיכה את המתרגמות חנה קרונפלד וחנה בלוך במלגה מטעם ה-National Endowment for the Arts ובפרס מטעם Northern California Book Awards (2010).
חנה קרונפלד היא כלת הפרס על שם יצחק עקביהו לשנת 2010 מטעם אוניברסיטת בר-אילן.

אבידב ליפסקר