סופרת ועורכת
נולדה בתל אביב להורים שעלו ממצרים ב-1949 והיו חברי גרעין בקיבוץ עין שמר. בביתם דיברו צרפתית. למדה בגימנסיה "הרצליה". שירתה בצבא בסיני. למדה שנה אחת קולנוע באוניברסיטת תל אביב ושנה נוספת ב"בית צבי", שם הכירה את העיתונאי גדי בלום, שלו נישאה ב-1985. הם התגרשו ב-1999.
יצירתה כוללת סיפורים קצרים, נובלות, רומנים וספר ילדים. קובץ סיפוריה הראשון, "לא רחוק ממרכז העיר" (עם עובד, 1987), עורר עניין רב בספרות העברית וסימן את קסטל-בלום כנושאת דגל הפוסט-מודרניזם. היא הציבה אנטיתזה משלה לנוסח דור שנות השישים, שכללה התנערות מוחלטת ממושגי העושר הספרותי, האמירות המורכבות, העלילות הרב-רובדיות, הקישורים הסמליים. אלה הוצאו לחלוטין אל מחוץ לתמונה, ועמם הלשון הספרותית, שהוחלפה בלשון דיבור עכשווית ולא תקנית במתכוון ובעולם דימויים הלקוחים מאמצעי התקשורת.
הזהות הפרטית בסיפורת שלה, בממד הפסיכולוגי ובממדי הזמן והמרחב, היא אזוטרית ונעדרת ממד קולקטיבי. המחשה לכך מצויה בשמו של הרומן הראשון שפירסמה, "היכן אני נמצאת" (1990), המעמיד את המרחב בסימן שאלה, ועולה ממנו מחאה הנובעת מאימת הקיום המודרני.
קסטל-בלום נוקטת ב"פואטיקת הדלות": מצביעה על הקונקרטי, מתמקדת בשטח מצומצם (לרוב תל אביב). היא שוברת תבניות לשוניות ומצביעה על היעדר משמעותן, נעזרת בתיאורים גרוטסקיים ובזוועות כדי לייצג את תחלואי המציאות, מפרקת סטריאוטיפים באמצעות ריאליזציות של מטפורות ובונה פער בין הדיווח החיצוני המשטיח לבין התכנים הקשים. באמצעות ריקון ושבירה של מודלים לשוניים וספרותיים, גיבוב פרטים טריוויאליים והסמכתם לפרטים שונים ומנוגדים, מומחש קיומו של הפרט במציאות משוללת היגיון. שבירה זו הקנתה לקסטל-בלום את מעמדה כסופרת ישראלית פוסט-מודרניסטית מרכזית – אם כי יש מבקרים הגורסים כי יצירתה עונה רק על אחדות מהגדרות הזרם הספרותי-תרבותי הזה.
שלוש התופעות המאפיינות את הפוסט-מודרניזם אצל קסטל-בלום הן: הפסטיש הקומי; התנועה הלא-ריאליסטית של נקודת התצפית שממנה מסופר הסיפור, כלומר הבאת נקודת התצפית עד אבסורד, כך שגם היא נהפכת לתופעה קומית נטולת משמעות; והיפוך התפקידים בין הלשון והעולם המעוצב, כך שהלשון מובילה את המסופר והסימנים נעשים חשובים מהמסומנים – תופעה המאפיינת בעיקר את ספריה "הספר החדש של אורלי קסטל-בלום" (1998) ו"רדיקלים חופשיים" (2000). עלילות ספריה שופעות, מקוריות, פרועות, והן גובלות בחלקן, לעתים, בחוסר שחר, או נתונות במתכונות ז'אנריות בנוסח פרודי מוקצן. בשונה מיוצרים אחרים הנמנים עם פואטיקת הדלות, אצל קסטל-בלום קיימת קישוריות, אלא שזו מדומה. הדמויות ביצירותיה הן לרוב פסבדו-דמויות המתנהגות, לפחות למראית עין, בחוסר כל היגיון.
סגנונה הייחודי הפך אותה לקול ספרותי מרכזי וזיכה אותה בשבחי בכירי המבקרים. גרשון שקד כתב שהיא "מחלוצי הפוסט-מודרניזם בסיפורת העברית. אחד מספריה הראשונים, '"היכן אני נמצאת"' (1990), הוא מפורצי הדרך של סיפורת זו בשנות התשעים של המאה העשרים" (2009). על "היכן אני נמצאת" (1990) כתב ס' יזהר כי "הבלתי נסבל נכתב כאן מבלי להתאונן: ספר מסע אל הסביבה הקרובה ביותר, אל תוך יחסי האדם הידועים לכל, אל המוכר המצוי ואל הבלתי אפשרי, המתהלך כאפשרי. הכל מסופר כמו באגב, במלים הקטנות והמשומשות ביותר, באותה התפלצות שאינה צועקת ובאותו ייאוש שיש במיטב השירים" (על גב הספר).
הנושאים שלה מגוונים, ולרוב בעלי גוון אישי וחברתי-פוליטי. ברומן "דולי סיטי" (1992) החוויה הציונית משמשת כעין מעבדה מוקטנת וממוזערת של המצב האנושי האוניברסלי ושל חוויית הקיום בכללותה. המעבדה היא הקיום בארץ ישראל בשנות השמונים והתשעים, שעל פיו וממנו נלמדים העימותים המאפיינים את האדם המערבי הפוסט-מודרניסטי באשר הוא: מקום שבו גאולה, גלות, דת, לאום, זכויות הפרט וזכויות הכלל, ההנהגה, התרבות, העבר והעתיד, ערכי מוסר ומסורות – מתנגשים זה בזה בעוצמה אלימה. על רקע הדיסטופיה המתוארת ב"דולי סיטי" והמנוגדת לאוטופיה הציונית, מוצגת דולי הרופאה שעה שהיא מנסה להתמודד עם אימהותה. הרומן עוסק במוסד האימהוּת ומעמת בין סטריאוטיפ האם לבין מימושו הגרוטסקי. הקישור בין חרדת האימהות האוניברסלית, החרדה הנצחית להבטחת שלום הילד, לבין החרדה הקיומית שנחווית בישראל לנוכח האיום הביטחוני, מתבצע כאשר דולי משרטטת על גב בנה את מפת ארץ ישראל, וכך מומחשת הפקעתו של הפרטי לטובת הציבורי בחברה הישראלית. החרדה האימהית הופכת למנגנון מלחמה והגנה כאחד, כנגד המאצ'ואיזם הגברי שבשמו נשלחו הבנים לשדות הקרב.
דמותה של דולי אינה עונה לסטריאוטיפ האם הטובה, המקריבה עצמה למען בנה; ומצד אחר, אף שלמראית עין היא מתפקדת כ"אם השטנית" נוסח האם החורגת במעשיות העממיות, היא מפגינה באופן מוקצן את מאפייניה של האם הטובה, המבטלת את עצמה למען בנה. שבירת סטריאוטיפ האם באמצעות אמצעים גרוטסקיים אינה מפרקת אותו, אלא מעמידה אותו מחדש כתבנית שלא ניתן להימלט ממנה. ברובד נוסף עומדת דולי, כמטפורה למדינת ישראל, על חולייה ועל הטראומות הלאומיות והפרטיות המאפיינות אותה. אובדן הגבולות של דולי כאם מקביל לאובדן הגבולות של המדינה והחברה ומהווה כתב אישום כלפי האתוס הציוני מחד גיסא, וכלפי המציאות הקפיטליסטית הדורסנית מאידך גיסא.
לאחר הצגת סטריאוטיפ האם, פונה קסטל-בלום לבדיקת סטריאוטיפ הרעיה, ביצירתה "המינה ליזה" (1995). במרכזה מוצג מפגש מכונן בין פלורה הקשישה למינה הגיבורה, הגורר יציאה למסע שכמוהו כטקס חניכה, שבמהלכו משלימה מינה עם זהויותיה הנשיות (כאם, כרעיה, כעקרת בית) וחוזרת לעולמה מחוזקת. חלוציותה של הנובלה בולטת בשני תחומים: במישור הפואטי, זו נובלה פוסט-מודרנית המכילה עירוב ז'אנרי של ריאליזם וסוריאליזם, הגורר קריאה אלגורית של המסופר. במישור התמטי, הנובלה עוסקת בחייה של עקרת בית ומתכתבת עם המאבק הפמיניסטי, תוך הפגנת אימוץ מרכיבים פמיניסטיים מסוימים ודחיית אחרים: במסעה משלימה מינה עם זהותה כעקרת בית ולא ככותבת, והיא אמנם נלחמת בכוחות שונים ומדכאים ומסייעת לנשים מנוצלות אחרות, אך זאת למען תכלית אחת: החזרה לביתה ולזהותה המשפחתית. הסולידריות הנשית שמפגינה מינה, העולה מתוך בחירתה לסייע לתסריטאיות המנהלות מאבק על חייהן מול הדיכוי של ההגמוניה הגברית, היא אמנם תמה פמיניסטית רדיקלית מרכזית, אך היא אינה ננקטת כדי לבטל את הסדר ההגמוני הישן, אלא כדי לשמרו. קריאה פמיניסטית של הנרטיב מזמנת דיון סותר, כי ניתן לראות את המסר כמעודד את חבירתן של נשים המנוצלות לצורכיהם של גברים, ומנגד להציג את דמותה של מינה כמי שהפנימה את מקומה השולי של האישה הכנועה. מינה היא מימוש פרודי של הרעיה ועקרת הבית הסטריאוטיפית, וההקצנה של דמותה מלעיגה על התפישה המקובלת של התפקידים הנשיים וחושפת אותה כרדודה, משפילה ואף מגוחכת. "המינה ליזה" עוסקת גם ביצירה הנשית, באמצעות הצגתה של מינה ככותבת תסריטים המפסיקה לכתוב ומתחבטת בסוגיות ארס-פואטיות, וחוברת לשורה של יצירות קסטל-בלומיות העוסקות בארס-פואטיקה מזווית נשית, בהן הסיפור "הסופרת כזונת צמרת" (מתוך "סיפורים בלתי רצוניים", 1993). אלה חושפות את שוליותה של היצירה הנשית במציאות שבה ההגמוניה היא גברית וממחישות את ניפוץ התמה הפמיניסטית הליברלית מבית מדרשה של וירג'יניה וולף, לפיה חדר וכסף מאפשרים לאישה לכתוב.
במעבר מקובצי הסיפורים הראשונים לרומנים המאוחרים השתכללה יכולת התיאור של קסטל-בלום את המציאות הישראלית. לא זו בלבד שהעולם הפנימי של הגיבורות והגיבורים איבד מבלעדיותו ונאלץ להתעמת עם המציאות, אלא שמרכיבים הנחשבים אבני יסוד של כתיבה ריאליסטית מצאו את דרכם אל עולמה הבדוי. דומה שמאז "דולי סיטי" המציאות הישראלית, הפוליטית והתרבותית, דומיננטית למדי ביצירותיה. גם העלילה קוהרנטית מעט יותר, או לפחות ניתן למצוא גם קישורים קונבנציונליים בין אירועים שונים, וכן הדמויות מקיימות יותר דיאלוגים. כך הופכת מציאות הפיגועים לחלק דומיננטי ברומן "חלקים אנושיים" (2002), בנוסף על עולמן הפרטי של הדמויות. ברומן זה, כמו ב"טקסטיל" (2006), מוצגות כמה דמויות, ויש גם התחקות אחר עולמן הפנימי לצד מגען עם העולם. עם זאת, גם כאן מתקיים צירוף בין מציאות הנדמית כמוכרת לבין עולם אבסורדי נטול מציאות קוהרנטית. ב"טקסטיל" מנדי גרובר נאלצת לשרוד את היותו של בנה חייל המבצע סיכולים ממוקדים באמצעות ניתוחים פלסטיים, שהאחרון בהם, שיקום שכמות, מוביל למותה. נראה כי מגמת הביקורת והגחכת התרבות הישראלית הקפיטליסטית החדשה, נטולת השורשים והעומק, הופכת לנושא מרכזי ביצירותיה האחרונות ומעצימה את החוויה הקפקאית שחשות דמויותיה, התוהות במכלול יצירתה היכן הן נמצאות.
ב-2010 פרסמה את קובץ הסיפורים חיי חורף. המבקרים העירו כי בכל הסיפורים חוזרת התמה המשותפת של הבדידות. תמה נוספת שקיימת בספר היא העיסוק הפרודי בעולם הספרות הישראלי ובחיי הסופרים. ב-2015 פרסמה קסטל בלום את הרומן המצרי, שעסק בחיי משפחתה של קסטל-בלום ובחייה שלה באופן פוסט-מודרניסטי המערער על אחידות הסיפור ורציפותו. הספר זכה לשבחים רבים ונחשב בעיני רבים לשיא יצירתה.
מספריה האחרים: "סביבה עוינת" (1989); "עם אורז לא מתווכחים" (2004). ערכה את ספר הפרוזה האחרון של דליה רביקוביץ, "באה והלכה" (2005). ספריה תורגמו לכמה שפות אירופיות ולסינית.
קיבלה פרסים רבים, בהם: פרס היצירה של קרן תל אביב (1990), פרס אלתרמן (1993), פרס ניומן (2003) ופרס לאה גולדברג לסיפורת עברית (2007). ספרה חיי חורף היה ברשימה הקצרה של פרס ספיר (2011) וספרה הרומן המצרי זכה בפרס ספיר (2016).

בן-שחר, רינה. "חבל על הטרנד: על הפואטיקה של אורלי קסטל-בלום". "למ"ד לאיל"ש: קובץ מחקרים במלאת שלושים שנה לאגודה הישראלית לבלשנות שימושית". ירושלים: צבעונים. 2003. 93-78; ברתנא, אורציון. "שמונים: ספרות ישראלית בעשור האחרון". תל אביב: אגודת הסופרים העבריים בישראל. 1993. 200-187; גינור, צביה. "הדיסטופיה הציונית על פי אורלי קסטל-בלום". "ספרות וחברה בתרבות העברית החדשה: מאמרים מוגשים לגרשון שקד". בני ברק: הקיבוץ המאוחד. 2000. 362-350; נגב, אילת. "שיחות אינטימיות". תל אביב: ידיעות אחרונות. 1995. 345-337; שוורץ, יגאל. "מ'מקום אחר' ל'"דולי סיטי"': הרהורים על אדם ומקום בסיפורת העברית בשנות השישים ובשנות התשעים". "הארץ". 16.6.1995. ב'8-ב'9; שיפמן, סמדר. "דברים שרואים מכאן: דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום ומאיר שלו: מעבר למודרניזם?". ירושלים: כרמל. 2007. 155-109; שקד, גרשון. "תמונה קבוצתית: היבטים בספרות ישראל ובתרבותה". אור יהודה: דביר. 2009. 442-432.

שי רודין