סופר, מתרגם, עורך ומבקר
נולד בתל אביב, למד בתיכון עירוני י' ("אליאנס"). בשנים 1970-1973 למד ספרות צרפתית ומדעי המדינה לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה. עם סיום לימודיו התגייס לצה"ל ושירת במפקדת מנהל ההשתלמויות. לאחר מכן עבד כמזכיר מערכת הירחון "מאזניים". ב-1977 התקבל למערכת עיתון "הארץ" וב-1988 התמנה לעורך המוסף "תרבות וספרות". מ-2004 פירסם את הטור הביקורתי "הטלוויזיה של השבוע" ומ-2005 פרסם את הבלוג "לא בבית ציפרנו" באתר "הארץ", שבו חשף את צדדיה המכוערים של החברה הישראלית, על הוולגריות והצביעות שבה. מפרסם מעת לעת רשימות מסע ממצרים, מירדן ומטורקיה. בשנת 2016 עורך "הארץ" אלוף בן ביטל את טורו השבועי "ציפרלנד" לאחר שפרסם רשימה שעשוי להשתמע ממנה כי היא מעניקה לגיטימציה לאמנים לשכב עם קטינות בעקבות פרשת הזמר אייל גולן. בשנים האחרונות הפך ציפר לדמות ידועה בציבור הרחב בעקבות אהדתו ותמיכתו הלא-מסויגות בראש הממשלה בנימין נתניהו שאותן הוא מביע לעתים תכופות בכלי התקשורת.
פרסומיו הראשונים היו כמה שירים ב"מאזניים" (כרך מ"א, גיליון 6, 1975), שפורסמו בצירוף שירים אחרים בספר הביכורים שלו "ציפור מקננת בבית" (מרתף 29 ליד עקד, 1978). הרומן הראשון שלו הוא "מארש תורכי" (1995). גיבור הרומן, המתרחש ברובו באיסטנבול, הוא אדם בשם ציפר, המעוצב לפרקים כדמות בדויה ולפרקים כבן דמותו של הסופר. זהו, כמו כל סיפוריו של ציפר, סיפור מתוחכם של התחזות: רומן המתחזה לספר זיכרון מתועד, המתחזה לספר מסע אקזוטי, המתחזה לסיפור אוטוביוגרפי, המתחזה למחקר בנושא תרבויות המזרח-התיכון.
הרומן השני שלו, "ציפר ובני מינו" (1999), הוא פסיפס של תמונות מחייהם של ציפר ויו, בני זוג הומוסקסואלים תל-אביבים. באמצעות תיאור יחסי הזוגיות שלהם ויציאתם מהמרחב הביתי הפרטי אל החוץ החברתי-תרבותי, נרמזת מציאות מטרידה של דיכוי ורדיפה. דמות נוספת, חורי הערבי, שהוא לפעמים אדם ולפעמים כלב, המשמש קורבן להתעללותם עד מוות של בני הזוג, מוסיפה ליצירה נופך אלגורי-פוליטי. מתברר כי הנרדף הוא גם רודף, וההוויה הקיומית נדמית כערבוביה של אידיאולוגיות ציוניות והומוסקסואליות, המזינות זו את זו וגם נאבקות זו בזו. הרומן משלח חצי ביקורת ארסיים בחברה הישראלית הבורגנית המתעטפת באצטלה של נאורות, אך מתנהלת באטימות וברשעות.
"עלייתו השמיימה של העורך הספרותי" (2005) הוא רומן מפותל על הגיבור ציפר, עורך המוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", דמות שסועה המתפלגת ומתרבה והופכת למקהלה רבת-קולות של ציפרים שונים. לעתים ציפר הוא העורך הספרותי בעל הארשת הרשמית והמעודנת, ולעתים הוא הומוסקסואל פרוע הנותן דרור לתשוקותיו המיניות. לעתים הוא מופיע בחזות גברית ולעתים הוא הופך לאישה. בעלילה הראשית משולבים קטעי זיכרונות, סיפורים קצרים וקטעי דרמה במתכונת של מחזה, המשכפלים את ייצוגיו של ציפר, והופכים אותו לישות על-אנושית שהכול סובב סביבה. כך נוצקת דמות מיתית כמעט, שהיא מיזוג של רוחניות ספרותית עם יצריות גשמית, המקנה ליצירה אופי של פרודיה על נרקיסיזם המלווה באירוניה עצמית. הגיבור ציפר, על ריבוי פניו, עוטה ומסיר מסכות, בונה ומנתץ מיתוסים באמצעות תזמור רב-קולי של רובדי נפש שונים. ב-2012 יצא לאור ספרו בינינו הלבנטינים: סיפורי מסעות, המתאר את מסעותיו במרחב הלבנטיני: טורקיה, מצרים, ירדן, ישראל, יוון וצרפת.
המאפיין המרכזי של יצירתו הוא סגנון הכתיבה הפסבדו-אוטוביוגרפי, היוצר מסגרת מתעתעת, שמשמשת קרקע בלתי יציבה להתנהלות הגיבור הספרותי הנושא את שם מחברו. היצירה היא משחק מחבואים, שבו הקורא מבקש להתחקות אחר אישיותם רבת-הזהויות של ציפר הדמות, ציפר המספר וציפר המחבר. הפערים העצומים בין תדמית מכובדת ולעתים נשגבת של האישיות המתפצלת ובין גילוייה הנמוכים, החושפים קול רדוף ומיוסר, יוצרים אירוניה שוברת מוסכמות, שהיא נוגעת ללב ומבדרת במקביל. מיומנות הדילוג בין משלבי לשון שונים מדגישה את התפקיד של המילה כמעצבת את התהום הפעורה בין האיפוק העצור של הגיבור, מתוקף היותו דמות מוכרת בציבור, ובין התפרצותם נטולת הרסן של יצריו הפרועים. זוהי תשתית מילולית מורכבת, שעליה נבנה המערך התמטי העיקרי: ההומוסקסואליות כמפגן רבגוני אלגורי, המדומה כאן למראה סדוקה, שבה נשקפת הנפש השבורה של האדם.
מתרגומיו מצרפתית: ז'אן-אוליביה טדסקו, "הסימפוניה הביזנטית", רומן (1992); ז'וריס קרל הויסמנס, "להפך", רומן (1998); בלז סנדראר, "הפרוזה של הטרנס סיבירית ושירים אחרים", פואמות (1999); עמנואל בוב, "החברים שלי", רומן (2002); מרסל שווב, "הספר של מונל", רומן (2006). ספרו האחרון עד כה הוא לגן עדן עם החמורים (2016). הספר הוא איגוד של רשימות טוריו שהתפרסמו בעיתון "הארץ".

אוריין, יהודית. "כלוב העליזים". "ידיעות אחרונות" ספרות. 9.7.1999. 27-26; בן-חביב, דולי. "השורשים לעולם מתווכים". "הארץ" ספרים. 29.3.1995. 6, 14; מיכאל, סמי. "כאשר אני הוא האחר". "הארץ" ספרים. 9.2.2005. 1, 13.

יובל פז