משוררת, אומנית ספוקן וורד ומתרגמת
ילידת תל אביב, ומתגוררת בה עד היום (2020). למדה במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב, אך לא סיימה את לימודיה. למדה בבית הספר למוזיקה רימון, ועזבה לאחר שנה. בוגרת כיתת השירה ב"הליקון". בשנת 2013 נכללה ברשימת מאה המשפיעים על התרבות בישראל שפרסם עיתון ״הארץ״. כלת פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם לשנת תשע״ו ופרס רמת גן לספרות על ספר ביכוריה, שראה אור בשנת 2014. כמו כן תרגומה לספר "הכול בפנוכו" מאת של סילברסטיין זיכה אותה בפרס אנדרסן הבין-לאומי לתרגום בשנת 2016. מלמדת כתיבה באוניברסיטת תל אביב.
כבר לפני שספר השירה הראשון שלה יצא לאור התפרסמה פרתום בזכות הפרויקט "פואטיוב", שבו העלתה לאתר YouTube הקראות של שיריה. הסרטונים שהעלתה זכו לעשרות אלפי כניסות. כשהייתה פרתום בת עשרים ושלוש התחילה להופיע בערבי ספוקן וורד, כיום ז׳אנר פרפורמטיבי מוכר ופופולרי ובאותה התקופה ז'אנר חלוצי, והייתה למייסדת הז'אנר בארץ.
עד כה פרסמה פרתום שני ספרי שירה. ספרה הראשון ״להבעיר את המים באש״ ראה אור בשנת 2012 (בעריכת אלי הירש ובהוצאת חרגול ועם עובד). הספר התקבל באהדה רבה, וזכה לתשומת לב ביקורתית רבה ולפופולריות בקרב הקוראים. שירתה תוארה כשוצפת וגועשת, עולה על גדותיה והיפרבולית. שיריה של פרתום בספר מוזיקליים ועוסקים בחיי היום-יום; מקצתם עוסקים במותו של אביה ובתחושת האבל והאובדן שחשה אחריו.
ספרה השני ״ביחדנס״, שראה אור בשנת 2018 (בעריכת אלי הירש ובהוצאת הקיבוץ המאוחד), זכה לביקורות מעורבות וחריפות. המבקר אילן ברקוביץ' הגדירו כ״׳כוכבים בחוץ׳ של ימינו״, וטען שפרתום ניחנה ב״כריזמה ציבורית גדולה״ וששיריה קאנוניים וסוחפים אחריהם את הציבור, ואילו ביקורתו של המבקר יהודה ויזן על הספר הייתה שלילית ונוקבת. אומנם גם ויזן לא התעלם מנוכחותה המרכזית של פרתום בשדה השירה העברית, אך הוא טען ששירתה בורגנית, נרקיסיסטית ופריווילגית, ושבאופי הווידויי המתערטל של שירתה יש משהו מיושן. למרות הסתייגותו הנרחבת משירתה, ציין ויזן לטובה את המוזיקליות (החריזה הפנימית והמקצבים) של שירתה.
פרתום מטפחת את הפרפורמטיביות של שירתה ואת הממד הפופי שלה. היא זכתה לתואר ״לינה דנהם התל אביבית״. בריאיון למיה סלע אמרה ששירתה נגישה יותר מזו של משוררים מודרניסטים, המבקשים לבטא את מה שאין לו ביטוי בשפה, ושהיא-עצמה חוזרת למקורות עתיקים של נוודים ומספרי סיפורים: "כָּל מָה שֶׁחָשׁוּב לִי בַּתַּכְלֵס: לְדַבֵּר אֱמֶת, לַעֲשֹׂות אַהֲבָה, לִלְמֹד / אִינְטִימִיּוּת, קִרְבָה, חַיֵּי יְצִירָה וּקְהִלָּה, שִׁתּוּף וְחֹפֶשׁ" (״ביחדנס״, עמ' 186(.
במאמר מקיף על הפואטיקה של פרתום מתאר גלעד מאירי את שירתה כשירת ״אקסטרים", המבטאת את העידן שבו פרתום כותבת: ״שירת פרתום היא חדשנית בעיקר הודות לפואטיקת האקסטרים הייחודית לה. האקסטרים זו תופעה פוסטמודרניסטית, אשר מקורה בספורט האתגרי המאופיין בסיכון ובאטרקטיביות של מופע מרהיב ומושך קהל. המשתתפים והצופים מבקשים אחר עוצמות אדרנליניות כדי להפיג חוויות ריק ושעמום קיומיות".
שירתה של פרתום מתחברת ליסודות עכשוויים בחברה ובתרבות, ומכניסה אותם לשירתה. למרות טענתה של פרתום לפשטות, בשיריה קיימים משחקי לשון מתוחכמים ומגוון משלבים במשחקיות רבה ובהומור. שירתה עוסקת במגוון נושאים הנוגעים לחייה ולמציאות הישראלית העכשווית: זוגיות, כסף, סקס, נשיות עכשווית, דיכאון והתמוטטות נפשית ומחאה חברתית.

סלע, מיה. ״נעם פרתום סוללת את דרכה לערבי שירה ביוטיוב״. ״הארץ״. 12.12.2010, https://www.haaretz.co.il/gallery/1.1234601; שוייצר, ארז. ״רוח כבירה נושבת״. ״הארץ״. 14.11.2012, https://www.haaretz.co.il/literature/poetrybelongings/1.1863499; ברקוביץ', אילן. ״כמו סכיני גילוח בתוך מרשמלו״. ״הארץ״. 9.3.2018, https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.5871364; מאירי, גלעד. ״שירת אקסטרים״. "מקום לשירה" 46. 29.12.2012 [גרסה מוקדמת של המאמר ראתה אור ב״מקור ראשון״ ב-[28.12.2012, https://www.poetryplace.org/article/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%A7%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%A2%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%9D/.

רינה ז׳אן ברוך