חוקר ספרות
גדל בקיבוץ אשדות יעקב. שירת בצה"ל מ-1954 ועד 1957. ב-1961 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים תואר ראשון בספרות עברית ובמקרא (1963) ותואר שני בספרות עברית ובספרות אנגלית (1965). מ-1963 לימד ספרות ומקרא בבית הספר התיכון האזורי של עמק הירדן בבית ירח. ב-1967 נמנה עם מייסדי החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב, סיים בו את לימודי התואר השלישי (1977) ושימש בו כמרצה עד 1985. ב-1986 עבר לחוג לספרות עברית, ובו התמנה לפרופסור מן המניין (2000). ב-2005 פרש לגמלאות. במקביל לכך לימד במכללת "בית ברל" בשנים 1985-1974, ושימש בה בתקופות שונות ראש האגף להשתלמות מורים וראש החוג לספרות.
ב-1970 החל לפרסם מאמרי מחקר ופרשנות. במאמריו ובספריו מסתמנת נטייה מובהקת לדון בגדולי היוצרים של הספרות העברית החדשה בשירה ובפרוזה, ולהציע אינטרפרטציות שיטתיות ליצירותיהם המרכזיות. חמשת הסופרים העיקריים שהעסיקו אותו הם שאול טשרניחובסקי, יוסף חיים ברנר, שמואל יוסף עגנון, נתן אלתרמן ויהודה עמיחי.
בספרו "עבותות של חושך" (הקיבוץ המאוחד, 1983) תיאר ערפלי ופירש את "שמחת עניים" לנתן אלתרמן, תוך כדי התמודדות עם שאלת המבנה והעקרונות המאחדים של היצירה, שיוכה הז'אנרי, סמליה המרכזיים, עולם הערכים המסתמן בה, זיקתה לנסיבות ההיסטוריות שנוצרה בהן וקשריה עם הקובץ שקדם לה, "כוכבים בחוץ". ספרו "הפרחים והאגרטל" (1986) הוא מחקר מקיף בשירתו של יהודה עמיחי על מבניה, תכניה וערכיה. הספר מבסס את הטענה כי העיקרון המארגן המרכזי בשירת עמיחי הוא איגודם של הפרטים בתבניות קטלוגיות. בד בבד הוא מצביע על אופייה ההומניסטי העמוק של שירה זו, ומראה כיצד הערך המרכזי הנבנה בה הוא אושרו של האדם היחיד בחייו החד-פעמיים.
בספריו "העיקר השלילי" (1992) ו"מהתחלה" (2008) העמיד ערפלי אינטרפרטציות מפורטות ליצירותיו העיקריות של יוסף חיים ברנר. דיוניו חושפים את דרכי הארגון האמנותי העשירות והחמורות של הסיפורים (תוך כדי הפרכת הטענה המסורתית שראתה בהם מבעים פרומים ובלתי מהוקצעים), ומתחקים אחר עקרונותיה של המחשבה המשוקעת בהם (הדבקות באמת, חיוב החיים על רקע ודאות המוות, דחיית כל מיסטיפיקציה המערפלת את טבעו של הקיום האנושי). בספרו "רב רומאן" (1998) תיאר וניתח מזוויות שונות את עלילתו, דמויותיו וסמליו של הרומן "תמול שלשום" לש"י עגנון, את המרחב הגיאוגרפי ודיוקן החברה המשורטטים בו ואת טכניקות המסירה המתוחכמות של המספר, על יסוד הטענה שזהו "הרומאן העברי הטוב ביותר שנכתב אי פעם, גם אחד מן הרומאנים הגדולים ביותר שנכתבו בספרות העולם במאה העשרים".
עיסוקו העקבי ביצירת טשרניחובסקי הניב את הכרך בעריכתו "שאול טשרניחובסקי – מחקרים ותעודות" (1994) שבו בין השאר פירסם, ביאר וניתח את חיבורו האוטוביוגרפי של המשורר "מעין אבטוביאוגרפיה", פירש את כליל הסונטות "לשמש" ועידכן את הביבליוגרפיה של כתביו. הוא אף נמנה עם עורכי הספר "תום ותהום – האידיליה של טשרניחובסקי" (1998), ופירסם במהלך השנים שורה של מאמרי פרשנות על שיריו. עד ימיו האחרונים שקד על ספרו "צעיר לעד", מבוא שיטתי מעמיק לשירת טשרניחובסקי שהופיע ב-2011, במלאות שנה למותו. הספר פורש ממעוף הציפור את תמונת עולמה של שירה זו, מבהיר את תכניה וצורותיה, חושף את תבניותיה הז'אנריות, מפרש שירים נבחרים מתוכה ומציג אותה כאחד מגילוייה הבולטים של המהפכה היהודית החילונית.
בספרו "חדוות ההשוואה" (2004) האיר פרקים בתולדות השירה העברית המודרנית בסדרת מאמרים השוואתיים, המציבים אלה מול אלה צמדים של יצירות מפתח מאת משוררים בולטים בצמתים מכריעים של התפתחותם (ביאליק וטשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג ושלונסקי, שלונסקי ואלתרמן, עמיחי מול קודמיו). בתוך כך תרם לביסוסה התיאורטי של ההשוואה כמתודה בפני עצמה בחקר הספרות. חלק ממאמריו הפזורים של ערפלי על ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי, ברנר, עמיחי, זך ואחרים נאספו בספרו "שורת המורדים" (2009), המציג את הספרות העברית כזירה המשמעותית ביותר שבה התהוותה המחשבה החילונית היהודית בדורות האחרונים.

גוברין, נורית. "קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה" ד'. ירושלים: כרמל. 2008. 285-279; דיקמן, עמינדב. "ארגז הכלים של חוקר השירה". "הארץ" ספרים. 31.5.2006. 14; הולצמן, אבנר. "סוד הקסם הברנרי". "הארץ" תרבות וספרות. 2.10.1992. ב'9; —. "דרכו של בעז ערפלי". בעז ערפלי, "צעיר לעד": עיונים בשירת שאול טשרניחובסקי". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2011. 388-381.

אבנר הולצמן