משורר ומחזאי
נולד, גדל והתחנך בירושלים. למד בתיכון ע"ש ליפשיץ. בוגר החוגים לספרות עברית ולתיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים ובית הספר למורים לטכניקת אלכסנדר. מורה ומנהל בתי ספר לטכניקת אלכסנדר בתל אביב ובברלין. כיהן כחבר מערכת "הליקון" (2005-1998).
ספרו הראשון, "ליד השדה: שירים 1976-1972", יצא בהוצאת מפ"עלים" אוניברסיטאיים ב-1977. שירתו מתמקדת באופן מודע בצד החיובי של הקיום. הנושאים המרכזיים של שירתו הם הטבע וההתבוננות, המהווים ייצוגים רוחניים של שלווה וגאולה. ערמון מבקש אחר היופי והדממה המרגיעים בנופים, בצמחייה, במים, באור ובחי, בעיקר בציפורים. זו שירה השואפת להבין את העולם ולהתאחד עמו באמצעות התבוננות, לעתים מיסטית. לדוגמה, בשיר "זהות מילולית" מתוך "כמעט שיחה" (1981) מתוארת חוויה של התמזגות עם המרחב: "…יוֹשֵׁב עַל שָׁטִיחַ/ וְהַצְּבָעִים מְטַפְּסִים עָלַי כִּנְמָלִים". זו שירה הכמהה ליציבות ולסטטיות כסוג של אקסטטיות. התנועה בעולם היא שלילית ומדומה למלחמה: "תַּרְגִּיל שָׁלוֹם קָטָן:/ שֵׁב תַּחַת הַגֶּפֶן/ בְּצֵל הַתְּאֵנָה, כְּשֶׁתִּמְצָא,/ רְאֵה כַּמָּה זְמַן/ תּוּכַל לָשֶׁבֶת./ דַּע,/ בָּרֶגַע שֶׁתָּקוּם/ תָּחֵל הַמִּלְחָמָה" ("תרגיל שלום קטן", "עלים").
הכמיהה לסטטיות באה לידי ביטוי מניפסטי רחב בספרו "אבן" (1995). זהו ספר העוסק ב"אבן" כאידיאה. למעט השיר הפותח, "אביב באירופה", המתאר את רגע ההשראה לספר, כל השירים נטולי כותרת ויוצרים רצף של התבוננויות בתכונותיה הפיזיות והמילוליות של ה"אבן". ל"אבן" יש, מחד גיסא, היבטים רצחניים, היסטוריים, של מלחמות על נחלה, שבהן היא נשק ומצבה; ומאידך גיסא, אותה "אבן" היא כלי עבודה לבניית בית כדי לחיות בו, וטומנת בחובה את הגאולה ואת הדממה המדיטטיבית שביציבות. הספר עוסק רבות בשימושים הלשוניים של ה"אבן" במקורות, בצירופים כבולים ובפתגמים, כמו בבית זה: "הָאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין/ בָּאתִי/ וְהָפַכְתִּי" (שם, 38).
שירתו מנסה לחמוק משגרת החיים המודרניים, מהמדיה ומהכרך. יש התייחסויות מעטות למקומות, לשמות ממשיים, לאקטואליה ולאוטוביוגרפיה. אפילו תיאורי הצמחייה נוטים לשמות עצם כלליים כמו הפרח והעץ, ולא להגדרות ספציפיות או בוטניות. בפתיחת שיר נעדר כותרת מנוסחת גישתו למדיה: "מְפֻכָּח מֵחֲדָשׁוֹת/ מְנַסֶּה לִפְנוֹת/ לַמַּהוּת// בְּהַבִּיטִי בְּקִמּוּר הָאֹפֶק/ יִשְׁהֶה מַבָּטִי" ("עקבות", 1989, 22). פה ושם קיימת מחאה נגד התזזית של חיי הכרך והפגיעה בטבע. בפתיחה של שיר זה ללא כותרת: "כְּיַעַר שֶׁל הֲזָיוֹת נִרְגָּזוֹת כְּחַיּוֹת/ מִתְגַּלְגֵּל הַכְּרַךְ…" ("עקבות", 8), ובשיר "תל אביב": "צִפּוֹר לְבָנָה וּגְדוֹלָה,/ מְפֹאֶרֶת, שֶׁטָּבְלָה/ אֶת כְּנָפֶיהָ בְּנֵפְט" ("עלים", 1999).
נושאים נוספים בשירתו קרובים ברוחם לחוויה הטבעית והמתבוננת: ילדות, אהבה וקשר בין בני זוג, מוזיקה וארס-פואטיקה. לדוגמה, הילדות מעוצבת הן כתקופה בחיים והן כנקודת מבט הפונה בו-זמנית פנימה והחוצה באופן ספונטני ואינטואיטיבי, כמו בשורות אלה בשיר "פרולוג" מתוך "עלים": "עוֹלִים מִצְטַיְּרִים/ פְּנֵי יֶלֶד קַשּׁוּבִים/ לַמֶּרְחָב כְּמוֹ לֶעָתִיד/ לַחֲלוֹם כְּמוֹ לָעוֹלָם/ פְּנֵי יֶלֶד וּכְבָר/ חוֹדֵר מַבָּטָם, תּוֹבֵעַ/ הִתְנַסּוּת,/ וְקוֹלָם מִתְנַבֵּא…".
הפואטיקה של ערמון היא לירית, פיגורטיבית, מאופקת וסוגסטיבית. לשונו גבוהה ולרוב נטולת סדירות מבנית ומצלולית. עד ספרו הרביעי, "עקבות" (1989), נטה למעט בפיסוק, כדי להעניק לשירים ממד גבישי של שלמות ושל מבע ראשוני. למרות הנטייה לקמאי, זו שירה המקיימת זיקות אינטרטקסטואליות עם יוצרים ויצירות ספרותיות, לרוב התנ"ך והשירה העברית, ועם פילוסופים יהודים כמו שפינוזה (השיר "שפינוזה", "עקבות", 1989; ו"בובר", "עלים", 1999), המשקפים בדרכם הרעיונית סוג של שאיפה לבהירות טבעית וטמירה.
שיריו תורגמו לכמה שפות אירופיות. כתב שני מחזות שלא יצאו בדפוס. הראשון, "יהונתן", נכתב במשך שנות התשעים, ו"אחיות" נכתב בשנים 2001-2000.
ספרו האחרון עד כה הוא קובץ השירים תנועות (2016).
זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1998) ובשנת 2001 זכה בפרס פינסקי למחזאות מקורית עבור המחזה "יהונתן".

בן, מנחם. "מזון נזירי וטבע טהור". "כל העיר". 26.1.1990. 61; הירשפלד, אריאל. "קולו הנמנע מארגמן הסמלים". "הארץ" תרבות וספרות. 18.10.1996. ד'2; וייכרט, רפי. "יש רגעי חסד יפים". "מעריב" ספרות. 12.5.2000. 29; מגד, איל. "נופים כנחמה וכמשל". "הארץ" תרבות וספרות. 31.10.1986. ב'6-ב'7; קלדרון, נסים. "דן ערמון, 'שיר ליד סיפור"'. "סימן קריאה" 15. 1982. 29-27.

גלעד מאירי