משורר, מבקר, סופר ומתרגם
נולד ברמת גן. אביו, אוסקר מרני, היה פקיד בכיר בעיריית "ירושלים". עומר לא הסתגל למערכת החינוך, החליף כמה בתי ספר ולא השלים את לימודיו התיכוניים. הוא גם לא רכש השכלה אקדמית, והיה אוטודידקט. בגיל שש-עשרה החליף את שם משפחתו לעומר. הוא לא הסתגל לשירות הצבאי ושוחרר שחרור מוקדם. בסוף שנות החמישים היה חלק מהבוהמה הירושלמית, אחר כך יצא לאנגליה וניסה להשתלב בעסקי המשפחה ללא הצלחה. שם התקרב לאמנים עמוס קינן, שמעון צבר, מנשה קדישמן ואחרים. ב-1961 שב ל"ירושלים", התקרב לחבורת "מצפן", ניהל חיי בוהמיין פרועים, יזם קטטות והתגרה באנשי ציבור ובחברי כנסת.
ספר שיריו המוקדם, "לילה ארוך", יצא לאור ב-1963 בהוצאת אוגדן. בספרו "אלוהים בג'ינס" (1966) ניסה להביא את דרכי הביטוי של דור ה"ביט" האמריקני לספרות העברית. הוא גם תירגם לעברית מיצירתם של לורנס פרלינגטי, צ'רלס בוקובסקי וג'ק קרואק, וכן מהשירה הגרמנית החדשה.
ספרו "בדרך" (1966), שהושפע מ"בדרכים" של קרואק, חולל שערורייה מתמשכת. הוא עבר בו ביודעין על חוקי הצנזורה הנוגעים לפרסום דברי תועבה, ופתח במאבק פרטי וציבורי נגדה. בסוף שנות השבעים התקרב ליהודה עמיחי, אריה זקס, אהרן שבתאי ופנחס שדה. בתקופה זו פירסם את "פואמות דוקומנטריות" (1967) ואת "עשרים ושניים מלחמשירים", שירים מהמלחמה (1968). ספריו הנוספים: "בוקר טוב מהפכה, קשיים ביצירת גיבורים לאומיים" (1975); אודה לשאול, שלוש "פואמות דוקומנטריות" (1980); בעקבות עמוד האש (1981); דניאל איש חמודות (1981).
בשבע שנותיו האחרונות ערך וכתב את מדור הביקורת הספרותית של השבועון "העולם הזה", "נמר של נייר". בכתיבתו היה מבקר חריף, נשכן ופוגעני, תקף את מבוקריו ועורר עליו את טינתם ושנאתם של רבים. מצד אחד לא היסס לשחוט פרות קדושות בזירת הספרות העברית, ומצד אחר נטה חסד למחברים צעירים ודחויים. כך גילה פטרונות אוהדת כלפי מרדכי אבי-שאול, מידד שיף, עמוס אריכא, יגאל גלאי, רינו צרור, יצחק בר-יוסף ועוד. הוא נפטר בגיל ארבעים וארבע מסדרה של התקפי לב, לאחר שסירב לקבל טיפול הולם.

אדמוני, יעל וירון סחיש. "ספירת העומר, בעשור לפטירתו של דן עומר". "ירושלים". 19.8.1994; בן-ארי, ניצה. "דיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית 1980-1930". תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. 2006. 56-49.

אלישע פורת