משורר

נולד בווילנה, בן למשפחה ציונית, נכדו של הרב אליעזר ניצברג (הידוע בכינויו "דמשק אליעזר"), בעל השו"ת "ספר דמשק אליעזר" (וילנה, 1900), רבה של קוֹבֶל, שהשפעתו על עגן היתה רבה. אביו, יעקב-מיכאל, ואמו, רחל לבית ויינברג, חינכו את ילדיהם חינוך ציוני עברי. בשנים 1927-1916 התחנך בחדר מתוקן של רשת "תרבות" ובגימנסיה העברית ע"ש אפשטיין בווילנה.
שירו הראשון נדפס בהיותו בן חמש-עשרה ב"הכוכב" הוורשאי בעריכת אהרן לובושיצקי. בהיותו תלמיד הגימנסיה ערך כתבי עת לבני הנעורים, שבהם נדפסו פרקי פרוזה ו"שירים" שלו. את לימודיו סיים ב-1927 בגימנסיה הפרטית "הרצליה" בווילנה. לאחר ששימש כשנה מורה לתנ"ך ולעברית בעיירה איישישוֹק, ניסה לערוך עיתון בשם "הנתיב" בווילנה, שממנו ראה אור גיליון אחד בלבד. הצטרף לתנועת ההכשרה של "החלוץ" וב-1929 עלה לארץ והצטרף כתלמיד לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שם הכיר את מי שהיה לימים ידידו האישי שנים רבות, המשורר פנחס לנדר. לאחר זמן קצר עזב את "מקווה ישראל" לירושלים והצטרף כתלמיד לבית המדרש למורים העברי בניהולו של דוד ילין. בתקופת שהותו בירושלים שהה במחיצת רבי דוד כהן ("הנזיר") והושפע מגישתו הפילוסופית והמיסטית. ב-1931 החלו לראות אור בתדירות גבוהה שיריו ב"העולם", ב"בוסתנאי", ב"הפועל הצעיר", ב"גזית" וב"כתובים". ב-1932 נסע לווינה לשם לימודי רפואה, אך החליפם בלימודי פילוסופיה. עם חזרתו לארץ התקרב אל חוג סופרי ""אורחה"", שהתייצב מן הצד כחבורה בלתי מזדהה עם חבורת ""כתובים"" במאבקה עם אנשי ביאליק. עם חבורה זו נמנו יוסף אריכא, מרדכי עובדיהו, פנחס לנדר, צבי קרול. חבורה זו, שנהגה להתכנס בקפה "שניר" בתל אביב, הוציאה לאור את הקובץ "אורחה" (שטיבל, 1934) ובו פואמה גדולה מאת עגן ("אניה מול רוח"). אנשיה הצטרפו למשורר יצחק למדן, מייסד כתב העת "גליונות", וחבריה היו לכותביו הקבועים. מאז החל "גליונות" לראות אור היה עגן למשתתף מרכזי בו, ושירתו בלטה באיכותה בהשוואה למשוררים אחרים שפירסמו בו את שיריהם. מראשיתה היתה שירתו בשלה ומורכבת, אישית ומופנמת, בסגנון סימבוליסטי עתיר תכנים מיסטיים ופנתאיסטיים. הוא התרחק מנושאים חברתיים, פוליטיים ואידיאולוגיים, שהיו אופייניים להגמוניה השירית האקספרסיוניסטית של משוררי העלייה השלישית.
אף שיבול שיריו היה רב ביותר, החליט לכנסו רק כשנה לאחר ייסוד "גליונות". ספרו הראשון, "בַּהִזְדַכּכוּת" ("גליונות", 1935), הוא מספרי השירה המועטים הנושאים את שם כתב העת כשמו של בית הוצאה. נראה כי בספר זה הביא לידי ביטוי את מלוא כישרונו כליריקן מיסטי, כמשורר מטפיזי וכמתבונן מרחוק במעשה הציוני של זמנו. ספר זה מכיל את כל גרעיני החוויה האישית ואת כל הנושאים המיסטיים-פילוסופיים שהזינו את שירתו המאוחרת בקבצים שפירסם, בהם: "שער הכליה והפלא" (איורים: אלוואיל, 1939); "בזעף ליל" (1943); "על גשר הליל" (1947); "בחצרות ירח" (1947); מהדורת כינוס: "שירים" (1963); ולאחר מכן "ההר והאילן" (1973); "החסד והדין" (1981).
עגן היה המשורר הבולט בין המשוררים הכותבים בכתב העת "גליונות" של יצחק למדן, למעט אולי המשורר ש' שלום והמשורר יצחק למדן, עורך כתב העת. סגנונו המיסטי היה אכן קרוב לשירת ש' שלום, בעיקר בקובץ הביכורים שלו "בהזדככות", ונושאיו הלאומיים מזכירים במאוד את סגנון פטרונו הספרותי, יצחק למדן. ככל ששירתו פנתה באמצע שנות השלושים לכיוון הכתיבה הלאומית, כן איבדה את כוחה המיוחד – כפי שאירע למשוררי הקבוצה כולה. עגן שימש גם כעורך וכמתרגם.

ליפסקר, אבידב. "שירת יצחק עגן: אקולוגיה ספרותית בשנות השלושים והארבעים בארץ ישראל". ירושלים: מאגנס והאוניברסיטה העברית. 2006; לנדר, פנחס. "גילויי שירתו של יצחק עוגן". "מאזניים" נ"ב. 1981. 286־291; ציפר, בני. "וריאציות על ייאוש". "מאזניים" מ"ה (3־4). אוגוסט-ספטמבר 1977. 264־265.

אבידב ליפסקר