עיתונאי, סופר וביוגרף
נולד בתל אביב להורים שעלו בשנות השלושים מפולין. אמו נשאה עמה סודות שעיצבו את חיי המשפחה ונחשפו בספרו "יד ענוגה" (2008). גדל בצפון הישן של תל אביב ובגיל שש-עשרה פירסם רשימה ראשונה בכתב העת התיכוני-חתרני "געשוש". את שירותו הצבאי עשה בחיל השריון בסיני, נלחם במלחמת יום הכיפורים בקרב הפריצה ברמת הגולן ולימים כתב על פלוגת הטנקים שלו בסיפור "הפלוגה המתה" שנכלל בקובץ "מקום של אושר" (2000).
לאחר המלחמה למד באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון במדעי המדינה וביחסים בינלאומיים ועבד לפרנסתו כשוטר (1977-1974). ב-1978 היה ממקימי תנועת "שלום עכשיו". אחרי לימודיו עבד כעוזר פרלמנטרי בסיעת "שינוי" בכנסת, ובתום עבודתו (1980) החל לכתוב במקומון הירושלמי "כל העיר". ב-1983 השתתף בהקמת העיתון היומי "חדשות", שבו התמחה בכתיבת רשימות תחקיר. ב-1986 עבר ל"ידיעות אחרונות" כחבר מערכת וראה בכתבות שטח את הטריטוריה המובהקת שלו.
ספרו הראשון, "יונה וולך: ביוגרפיה" (כתר, 1993), המחיש את כישרון התחקיר שלו, לצד יכולת הכתיבה הספרותית. הרומן הראשון שלו, "צייד הזיכרון" (עם עובד, 1997), המחיה הוויית חיים ומוות בכפר קטן בשרון בשנים שלפני קום המדינה, נכתב בעקבות פגישה עם שתי אחיות שסיפרו לו על תעלומת רצח והתאבדות במשפחתן.
ספרו הבא, "מקום של אושר" (2000), כולל ארבע-עשרה נובלות תיעודיות, שהן עדויות חיות על גורלם של ישראלים רדופי עבר. חלק מגיבורי הספר הם ניצולי שואה שהזיכרון משיג אותם גם במקלטם הישראלי. הספר, שיצא גם בפריז בהוצאת גראסה, גרף שם שבחים כמתאר נאמנה את ההוויה הנפשית של הישראליות. "מוזונגו, סיפורו של המטוס שנפל על הרי הירח" (2003) מתעד את הישרדותם של נוסעי מטוס קל שהתרסק על הרי הירח שעל גבול אוגנדה-קונגו, תוך התמקדות בהצלתו הפלאית של ישראלי קיבוצניק ואיש עסקים בשם זאב שיף.
גיבורו של הרומן "שיטפון" (2005) הוא לאון פוגלמן, צלם עיתונות המתרוצץ בשטחים הבוערים ומתעד את האינתיפאדה ובה בעת מקיים רומן אסור מחוץ לנישואים עם ליזה, כל זה על רקע תל אביב הנרעדת מפיגועי התאבדות. לאון הוא צלם ההיעדרות והאימה הגוברת מפני המלחמה החיצונית, וגם מפני הקרב הפנימי האבוד של ההזדקנות והדעיכה. הספר "עד מדינה" (2007) הוא רומן תיעודי המסכם עשרים וחמש שנות עבודה עיתונאית ביהודה, שומרון ועזה, מאז הכניסה ללבנון ב-1982 ועד אחרי יציאת עזה ב-2005. שנה אחריו פורסם הספר "יד ענוגה", מסע אל חיי אמו של סרנה ועברה. פולין, בת גלים, תל אביב: תיאור של החיים שקדמו להולדתו של הכותב ושעיצבו את דמותו ואת מסע החיפוש שלו כעיתונאי-חוקר כל חייו.
ב-2010 פורסם הרומן "סוכן מפוקפק" שמתאר את מסלול חייה העקלקל של דמות נשכחת מראשית הציונות בשם סמי הוכברג, סבו החורג של סרנה. הוא היה מורה ופוליטיקאי חובב שידו בכול, שניסה גם לנסח הסכם שלום ראשון יהודי-ערבי בוועידת פריז ב-1913, כשל וכעבור ארבע שנים, בעת שבחש גם במהפכת הטורקים הצעירים, הורעל באופן מסתורי ומת באיסטנבול. בנו הצעיר אמיל הוכברג נשא כעבור עשרים שנה את אמו של סרנה לאישה.
ב-2014 פרסם סרנה את הרומן הדיסטופי 2023, שמתאר את ישראל בעתיד הקרוב כמקום שנשלט על ידי כוחות לאומניים ובעלי הון. הספר יצא לאור בעזרת מימון המונים. ב-2016 פרסם סרנה את הממואר פשוטעור בו תיאר באופן כן ומצמרר את הטיפול של המחבר באמו שנמצאת במצב גריאטרי. ב-2017 פרסם סרנה את הספר השנה האחרונה. ספר זה ביקש לקשור בין חווית החיים של המחבר ממאי 1966 עד מאי 1967 לבין הווי המדינה שעמדה על סף מלחמת ששת הימים.
סרנה רואה קשר אמיץ בין הכתיבה העיתונאית לזו הספרותית. שתיהן מתבססות על תחקיר ממושך ועל המחשבה כי "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", וכפי שסבור גם גבריאל גרסיה מארקס, הרואה בעיתונאות ובספרות בנות דודות קרובות. שלושה מספריו תורגמו לשפות אחרות.
ב-2015 זכה סרנה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ע״ש לוי אשכול ז״ל.

כצמן, אבי. "החיים בתוך תפוז ארץ ישראלי מרקיב". "הארץ" ספרים. 9.7.1997. 7; לונדון, ירון. "לג'יימס בונד היה רישיון להרוג, לי יש רישיון לפשפש". "ידיעות אחרונות" 7 ימים. 11.4.1997. 59-58, 62, 64; מגד, אהרן. "יבשו הקוצים: על ההבדל הדק שבין עיתונאות לספרות בכתבות של יגאל סרנה". "ידיעות אחרונות" ספרות. 10.8.1990. 25; נגיד, חיים. "דיוקן אפל". "ידיעות אחרונות" ספרות. 11.6.1993. 29; סתיו, שירה. "הנכות שכרוכה בחיים נטולי אהבה". "הארץ" ספרים. 23.4.2008. 4.

אלישע פורת