משורר וסופר
נולד בתל אביב. אביו, חיים בומשטיין, עלה מרוסיה הלבנה עם משפחתו ב-1920 במסגרת "גדוד העבודה" ועבד כמנהל חשבונות בהוצאת מוריה ומאוחר יותר ב"קרן היסוד". האם, סוניה לבית סורקין, עלתה עם אמה, הרבנית ריטוב, לירושלים. מאוחר יותר עברה לתל אביב וטיפלה באחד העם בשנותיו האחרונות. בין הוריו של סיון הוסכם שעם הילד י"דבר"ו רק עברית.
בתל אביב למד בגימנסיה "שלווה", שאותה סיים ב-1947. בשנה זו הצטרף לשורות הפלמ"ח ונטל חלק במלחמת העצמאות. ב-1950 השתחרר מצה"ל והחל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים תואר ראשון בלשון עברית ובספרות.
שירו הראשון נכתב ב-1948, בהיותו בתצפית על תל הנשקף אל העיר בית שאן. השיר "מסע לילי", המתאר את חילוץ גופות שאול ויהונתן שהפלשתים הוקיעו על חומות בית שאן, נשלח לעיתון "דבר" ופורסם במדור "על החומה" שבו נדפסו יצירות מפרי עטם של המגויסים למסגרות השונות של היישוב. בשנים 1953-1950 פירסם את ביכורי שיריו במוספי הספרות של העיתונות היומית ("הארץ", "על המשמר"). בעת לימודיו באוניברסיטה התוודע אל המשוררים נתן זך ובנימין הרושובסקי, ויחד עם המשורר משה דור, שאותו הכיר עוד בתל אביב, ייסדו את החבורה הספרותית "לקראת", שנקראה כך על שם ביטאונה. בשנים 1954-1952 פירסמו אנשי החבורה ארבע חוברות. ב-1953 ראה אור ספר השירים "בשלושה", שבו כונסו שיריו המוקדמים עם שיריהם של משה דור ונתן זך. ב-1954 נשא לאישה את עתידה לבית הורביץ, ילידת רמת השרון, ועבר להתגורר במושבה. לפרנסתו עבד כמורה לספרות וללשון בבתי ספר תיכוניים.
בעוד עמיתיו פירסמו את ספריהם הראשונים במחצית שנות החמישים, ספרו הראשון של סיון, "שירי שריון", ראה אור רק ב-1963 (עכשיו). פואמה זו בלטה על רקע ביכורי יצירתם של בני הדור בהיותה יצירה רחבת יריעה המקיפה מאות שורות, ובהתייחסותה הפנוראמית אל ההיסטוריה הישראלית. היא העמידה במרכזה את מלחמת קדש (1956), שתוארה מנקודת התצפית של איש מילואים הנע עם הגייסות. מחד גיסא, הוא חלק מהמהלך הכללי, ומאידך גיסא, הוא משקיף עליו מבחוץ, מתוך עמדה עצמאית וביקורתית. בספרו השני, "ארבעים פנים" (1969), הסתמנה ביתר שאת זיקתו ה"ילידית" לנופי "הארץ" ולהיסטוריה הקדומה שלה.
מבחינה לשונית שואבת שירתו של סיון מן המקורות היהודיים והעבריים הקדומים, תוך מזיגתם הייחודית בלשון העברית-הישראלית החיה. היא כתובה בשלל צורות, מהפואמה, דרך הסונטה הקלאסית וכלה בשירים בחרוז לבן. הדובר בשירים, הרואה את עצמו תוצר של הדורות הקודמים, מתאר את המציאות הנגלית לו "בגובה העיניים", ביוצרו בכך אינטימיות עם הקוראים. רבים משיריו, הכתובים מנקודת ראות הומניסטית, נוקטים נימה אירונית, פרודית ואף גרוטסקית.
מקום נכבד מוקדש לעיר הולדתו תל אביב. השירים משרטטים מפה פיזית-תרבותית-קיומית שלה, מראשיתה ועד ימינו, מתוך זיקה ישירה למקומות ולאתרים מוגדרים ולאירועים אישיים והיסטוריים. היבשה, הים והחול מהווים מרכיבים חשובים באישיותו של הדובר ובאופן שבו הוא תופש את עברו ואחריתו (ראו "גבולות החול", 1994). מקום מיוחד בשירתו מוקדש לשואה. זו מתוארת לרוב מתוך תחושת אשם עמוקה של ילד תל-אביבי, שחווה את ילדותו ונעוריו המאושרים לחוף הים, מבלי שקלט את מלוא ממדיו הטרגיים של גורל עמו שמעבר לים (כך, בין השאר, במחזור השירים "על חטאי, מלחמת העולם השנייה", "לחיות בארץ ישראל", 1984).
נושא יסוד נוסף, המשתקף במיוחד בספר "כף הקלע" (1989), שעליו הוענק לו פרס ברנר (1990), הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותוצאותיו הרות האסון. בשירים רבים בחטיבה זו בולט שילוב נוקב בין תחושת אשמה לבין הכרה בכך שזהו מצב חסר מוצא. באותו הקשר יש לציין גם את השירים שכתב על מלחמת לבנון הראשונה, שפורסמו בספרו "לחיות בארץ ישראל" (1984).
נושא נוסף שהקדיש לו תשומת לב מיוחדת הוא מלאכת השירה. רבים משיריו הם בעלי נטייה ארס-פואטית, אם בבדיקת גבולות העשייה וההשפעה השירית ואם בהתכתבות עם יוצרים מן הספרות העברית (מיהודה הלוי ועד עמיחי וזך) ומספרות העולם (למשל קפקא, צלאן). הנושא האחרון הבולט בכתביו הוא המעגל המשפחתי. חלק נכבד משיריו המאוחרים מוקדש לדמויות המשפחה – האח שנפטר בגיל שנתיים, האב שמת מהתקף לב, האם שאל קברה הוא עולה, הבנים שעמם הוא מנהל שיג ושיח מתוך דאגה לשלומם ותקווה שיאמצו לעצמם משהו מאביהם.
ב-1992 ראה אור הרומן הבלשי שכתב, "אדוניס", שתורגם לכמה שפות, המעלה את הווייתה הנופית, האנושית והתרבותית של תל אביב בשנות השלושים הראשונות.
ב-1999 הוענק לו פרס ביאליק לספרות יפה, וב-2009 קיבל את פרס ישראל. בנימוקי השופטים לקבלת פרס ישראל (זיוה שמיר, דבורה ברגמן, אורציון ברתנא) נכתב: "אריה סיון, מהאבות המייסדים של השירה הישראלית, התחיל את דרכו בשירה העברית בקו-התפר שבין דור המאבק על עצמאות ישראל ל'דור המדינה': את שיריו הראשונים הוא כתב ופירסם ערב הכרזת המדינה, בעודו לוחם עם חבריו בפלמ"ח, שלוקחו כמוהו אל המלחמה היישר מספסל הלימודים. לאחר קום המדינה היה סיון מראשי חבורת 'לקראת', שחוללה מהפכה בספרות העברית וחתרה לשירה פשוטה, אישית ומאופקת".

הופמן, חיה. "המציאות הודפת אותי אל הקיר הפסימי". "ידיעות אחרונות" ספרות. 27.4.2001. 26; וייכרט, רפי. "ערבון שירי בלתי מוגבל". "מעריב" ספרות. 16.3.2001. 29; יונה, בחור. "טבע, חיים, היסטוריה וחידותיהם: הערות לפואטיקה של אריה סיון". "מאזניים" ס"ב (4). 1988. 26-29; פלס, יוסי. "מדוע כמעט לא שומעים על אריה סיון". "הארץ" תרבות וספרות. 21.1.2005. 4.

רפי וייכרט