ילידת יהוד, כיום (2020) גרה ביד אליהו עם שני בניה. נעמן למדה לתואר ראשון בחוג לספרות כללית באוניברסיטת תל אביב ולתואר שני במחלקה למדעי הדתות בקיימברידג׳, ובשנים האחרונות היא כותבת את עבודת הדוקטורט שלה על דמות ה"שיקסע" בספרות התחייה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. נעמן היא עורכת שותפה וכותבת באתר "העוקץ", ערכה גיליונות במגוון כתבי עת: ״הכיוון מזרח״ (גיליון 30 העוסק בנבואה), ״גרנטה״ (עם ארנה קזין, גיליון 7 העוסק בכסף), והיא חברת מערכת ועורכת בסדרת "מכתוב" בהוצאת חרגול ומכון ון ליר.
משנת 2006 פרסמה שירים בכתבי עת שונים כגון ״הליקון״ ו״עתון 77״. ספר שיריה הראשון ״כשירדנו מהעצים״ ראה אור בעריכת תמי ישראלי ובהוצאת גמא והקיבוץ המאוחד בשנת 2015, והתקבל בהערכה ואהדה רבה, בזכות לשונו הייחודית וביקורתו החברתית הנוקבת. על ספר שיריה השני ״אם לב נופל״, גם הוא בעריכת תמי ישראלי, שראה אור בהוצאת לוקוס בשנת 2018, ציינו מקצת המבקרים כי הוא ממשיך את קודמו מבחינה תמטית וסגנונית, אך חלש ממנו. ואומנם ספר זה התקבל גם הוא באהדה, אך פחותה מקודמו, ובאופן כללי הוא זכה להתייחסות ביקורתית פחותה ממנו. נעמן זכתה בפרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול בשנת 2019.
שיריה עוסקים במגדר, בפמיניזם ובזהות המזרחית והתימנית, ולשונה משחקית, חדה, מתריסה וביקורתית, כמו, למשל, בשיר ״כשירדנו מהעצים״, הפותח את ספרה הראשון (הקרוי על שמו): "כְּשֶׁיָּרַדְנוּ מֵהָעֵצִים, / סָבְתָא סָעִידָה בְּשִׂמְלָה וְרִקְמָה / אֲנִי בְּנַעֲלֵי קְרוֹקְס, / הַשִּׁימְפַּנְז שֶׁהָיִיתִי עַד לֹא מִכְּבָר / נִכְלָא אֶצְלִי / בְּעֹמֶק הַבֶּטֶן". דוברת השיר מאמצת עמדה אירונית נגד ההתייחסות ההגמונית והמתנשאת הרואה בעולי תימן, כביכול, אנשים שירדו מן העצים. בשיר הראשון בספר, וכן ברבים משיריה האחרים, נעמן מאמצת אמירות שנאמרו עליה בהכללה ובזלזול ובוחנת אותן. לאור אמירות אלה, כמי שחיה עימן ובתוכן והפנימה אותן, היא גם בוחנת את עצמה – גופה, חייה, משפחתה ועברה – אך לא בלי התנגדות: "מֵאָז שֶׁזָּקַפְתִּי קוֹמָה / הַקּוֹפָה שֶׁבָּעֹמֶק מִתְדַּפֶּקֶת / לִפְרֹץ", כותבת נעמן בהמשך השיר שצוטט לעיל.
מלבד אופיים הפוליטי והביקורתי של שיריה, פעמים רבות הם חדורים גם במשחקיות לשונית ובהומור, שניהם מאפיינים נדירים בשירה הישראלית והעברית המייחדים את שירתה של נעמן ואת עמדתה כמשוררת. היא מרשה לעצמה לכתוב בהומור גם על העוולות שהיא מתארת בשירתה, ומכניסה לז'אנר השירה כוח וחיות, שפעמים רבות, כפי שאמרה בריאיון לזהר אלמקייס, נוטה ל״כבדות ראש״ ולרצינות.
הביקורת של נעמן חברתית, מעמדית ומגדרית, ושיריה חושפים חוסר שוויון נרחב ועמוק בחברה הישראלית, החוצה גבולות של דת ועדה. במחזור השירים ״דיוקן של פועלת ניקיון״ (שראה אור לראשונה ב"עתון 77" בשנת 2006 ומופיע גם בספרה הראשון), מופיעות המנקה הערבייה, הרוסייה והתימנייה, והיא עצמה, כמי שאמורה להמשיך את שושלת הניקיון, אך קוטעת אותה ומסרבת לה: "וְלִי דְּרוּשָׁה מִתְקֶפֶת אַסְטְמָה / בְּדִירָה מְשֻׁפֶּצֶת בִּרְחוֹב בֶּן גּוּרְיוֹן / כְּדֵי לִבְגֹּד בְּמוֹרֶשֶׁת מַרְשִׁימָה / שֶׁל עוֹזְרוֹת בַּיִת תֵּימָנִיּוֹת. / בִּגְלַל שֶׁאֲנִי דוֹר שְׁלִישִׁי / לְעַבְדוּת מֶשֶׁקְבַּיִת צִיּוֹנִית / הַצַּד הַגַּבְרִי שֶׁלִּי מְגַלֶּה / אֶמְפַּתְיָה לַצְּרָכִים שֶׁל הָעוֹלָם / אֲפִלּוּ הָאַשְׁכְּנָזִיָּה הַמְדֻמְיֶנֶת שֶׁבִּי / אוֹהֶבֶת נִקָּיוֹן / אֲבָל הַצַּד הַנָּשִׁי שֶׁלִּי עוֹיֵן / אֶת הָרַעְיוֹן, / מְסָרֵב לְהֵעָתֵר לַמַּגֵּב / לְקַבֵּל הוֹרָאוֹת / לְנַגֵּב מַדָּפִים מְאֻבָּקִים / בְּדִירוֹת מְשֻׁפָּצוֹת בִּרְחוֹב בֶּן גּוּרְיוֹן / מִצִּדִּי, / שֶׁהָעוֹלָם יִשָּׁאֵר מְלֻכְלָךְ".
הדוברת של שירת נעמן מכילה את כל סבך הדימויים – החברתיים, העדתיים, המשפחתיים והאישיים – ומקיימת דרכם קשר אל העבר גם כשהיא דוחה אותם בהווה ומבקשת לצמוח אל עתיד אחר. שיריה אינם מתארים רק חלוקות בינאריות שגורות, אלא מציגים מצב של זהות מורכבת ורב-ממדית, הבנויה מסך כל הציפיות והחוויות הסותרות של היות אישה מזרחית, משוררת ומשכילה בחברה ובספרות העברית והישראלית, על מסורותיהן.
הגוף כאתר פוליטי, כתזכורת לזרות ואחרות, שבדומה לכתיבה, מאחד בין האישי לבין הפוליטי, נוכח מאוד בשירתה של נעמן. פעמים רבות החוויות שמתוארות בשיריה נמסרות דרך הגוף החורג ממידותיו בכל מובן: בנשיותו, בגודלו, בצבעו החום ובאימהותו. בספרה השני היא כותבת על פריון ועל ניסיון כושל להרות: "אֵין דָּבָר שָׁתוּק יוֹתֵר מְעֻבָּר שֶׁלֹּא צָלַח אֶת דַּרְכּוֹ / הַדְּמָמָה עֲתִידוֹ הַמֻּבְטָח, אוֹפֶפֶת אוֹתוֹ כְּרֶחֶם שֵׁנִי / מְזִינָה אוֹתוֹ טוֹב מִמֶּנִּי / לֹא הִתְהַלַּכְתִּי חִוֶּרֶת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר / וְאֶקְרָא עֻבָּרִי מֵת, הֲתֵדְעוּ? / לִבְלִי שׁוּב".
מלבד שירתה פרסמה נעמן כמה מסות שעוררו הדים, הנלמדות עד היום במחלקות שונות באוניברסיטאות. בשנת 2006 פרסמה מסה מכוננת בכתב העת ״תיאוריה וביקורת״: ״ידוע שהתימניות חמות במיטה: על הקשר בין צפיפות הפיגמנט לשם התואר פרחה״. במסה זו באה חשבון, בין היתר, עם שירתו של מאיר ויזלטיר, ובפרט שירו ״עוד סונטה שייקספירית״. נעמן מתארת את מסורת השירה העברית הגברית ואת ניסיונה למצוא את מקומה בה, ככותבת אישה וכאישה מזרחית. גם שם הגוף הנשי והמזרחי הוא אתר של דיכוי: ״עוד הרבה לפני שהפרחה-שיק חזר לאופנה, בתקופה שבה הכינוי פרחה היה אך ביטוי לעלבון צרוף, למדתי את השיר 'עוד סונטה שייקספירית' של ויזלטיר, שאהבתי מאוד. אהבתי כל כך, עד שידעתי אותו על-פה ונהגתי לצטט אותו בכל הזדמנות, כי הייתי מסורה לחלוטין לרעיון הפרחה כתיוג המסמן אותי ואת אחיותיי כבעלות גוף חם, זמין, פרוץ, מתגרה״.

מדר, רויטל. ״השחורה הלא נכונה״. ״הארץ״. 16.1.2015; זיו, אפי. ״כשירדנו מהעצים: שירת המחאה של יונית נעמן״. ״הארץ״. 4.9.2015; אלמקייס, זהר. ״האישה שפחדה להיות יותר מדי: שיחה עם המשוררת יונית נעמן״. ״הארץ״. 9.2.2015;

רינה ז׳אן ברוך