סופר, עורך, מחזאי ומתרגם בשפה הערבית
נולד וחי בדלית אל-כרמל. ממוצא דרוזי. בוגר תיכון עירוני בחיפה. בעל תואר ראשון מאוניברסיטת חיפה בפילוסופיה (1976). שימש עורך מדור התרבות בעיתון "אל-אתתחאד" (1990-1968) ומזכיר המערכת בירחון "אל-ג'דיד". מנהל מכון אמיל תומא לעיונים פלסטיניים וישראליים בחיפה (מ-2002), עורך כתב העת "סוגיות ישראליות" היוצא לאור ברמאללה (2007-2000) ועורך שותף של הרבעון העברי-ערבי "דו-עט". כיהן כיו"ר התאחדות הסופרים הערבים בישראל (1977-1975), היה מזכיר ועד היוצרים הישראלים והפלסטינים נגד הכיבוש ולמען השלום (1986-1992) וסגן יו"ר איגוד הסופרים הכללי בישראל (1995-2000). חבר הנהלה בארגון "עדאלה" (2001-2000) ובמועצת חברי ההנהלה מ-2003. זכה בפרס היצירה הערבית ממשרד התרבות (1992), בפרס התרגום על שם חיים בלנק (1992) ובפרס התרבות הפלסטינית, קהיר (2003).
פירסם עשרות ספרים בערבית, בהם הגות, קובצי סיפורים קצרים, ביקורת תרבות וחברה, ספרי ילדים ורומנים. נחשב לאחד הסופרים הפלסטינים החשובים בדורנו. הסיפור הראשון שפירסם היה "חג למי?" שיצא לאור בעיתון "אל-יום" ב-1965. ספרו הראשון, "מחשבות ומחקרים על מחשבה ופילוסופיה", הנו אוסף רשימות (הוצאת מג'ללת אל-שרק בירושלים, 1971). קובץ סיפוריו הראשון, "מה עומד מאחורי המילים", יצא לאור ב-1972 באותה הוצאה. הרומן הראשון שלו, "אתה הרוצח, יא שייח'" (1976), מתייחס לטרגדיה של הדרוזים שמפוזרים על פני ארצות רבות במזרח התיכון ומפולגים על פי גבולות שרירותיים המאלצים אותם לעתים להילחם איש נגד רעהו. תירגם וערך אנתולוגיות שירה וסיפורת עברית, שכללו גם שירים של יהודה עמיחי וחיים נחמן ביאליק. תירגם את "הזמן הצהוב" מאת דויד גרוסמן ואת "שיחות על מדע וערכים" מאת ישעיהו ליבוביץ (1997). מבין תרגום סיפוריו לעברית אפשר לציין את "בשיר מוסלם אלג'בעי", הכלול בקובץ "סיפורים פלסטיניים" (מערבית: משה חכם, 1997, עמ' 139-136).
הנובלה פרי עטו "הולכים על הרוח" מבוססת על מפגשים של הסופר עם תושבים יהודים ופועלים ערבים בבית שאן, במהלכם מיטשטשות זהויות לאומיות נוקשות. לנובלה שתי גרסאות, בערבית (1991) ובעברית (1992, בתרגומו שלו). מעניין לציין כי הגרסה העברית מרוככת ומתונה ממקבילתה הערבית. מטרתו המוצהרת ב"הולכים על הרוח" היא לתאר לידידה פלסטינית את העיר שנותרה ללא תושביה הפלסטינים, ולחפש את הפנים האנושיות מעבר לסכסוך הלאומי הישראלי-פלסטיני.
ספרו "שישים שנה: מסע במדבר" (2009) הוא רומן המכיל סיפורים עממיים המסופרים בפי "השייח' מחורץ הפנים". השייח' מייצג את הפלסטיני הישיש בעל ה"זיכרון" הטראומטי שכל רצונו שהדורות הבאים ישמעו את סיפורו. סיפורי השייח' מבוססים על עדויות ועל ראיונות עומק שערך נאטור עם עקורים פלסטינים בתחילת שנות השמונים. הסיפורים לא רציפים, טראומטיים. הרומן עבר כמה גלגולים בשפה הערבית, מסדרה של פרקים קצרצרים במוסף של עיתון "אל-ג'דיד" בשנים 1981-2; לטקסטים שהתפרסמו ביומון "אל-קודס" ב-1996 בשם "ה"זיכרון" שוחח איתי והסתלק"; למהדורה חדשה ב-1998 לרגל ציון חמישים שנה לנכבה בשם "ולא שכחנו את הכרוניקה של הזקן מחורץ הפנים"; למחזה בשם "זיכרון"; ועד לרומן שיצא ב-2009 הכולל שלושה חלקים: "זיכרון", "מסע ועוד מסע" ו"המתנה".
הרומן "אני, את והרוח", שיצא ב-2011, תורגם לעברית על ידי יהודה שנהב וראה אור בהוצאת הכבשה השחורה ב-2012. על פי מבקר הספרות הפלסטיני עאדל אל-אוסטה (2012), רומן זה מהווה שיא אמנותי בכתיבתו של נאטור. הוא מגולל דרמה כפרית, הנעה בין טראומה אישית לטראומה לאומית, ומתמקד במתח בין המודרני למסורתי, בין הגברי לנשי, בין אמנות לשיגעון ובין אגדה למציאות.
לרומן זה יש שני חלקים, שתי גיבורות שהן למעשה אנטי-גיבורות, ושני סיפורים שאט-אט נשזרים זה בזה. הראשון הוא סיפורה של זינאת, אישה כבת שמונים שחיה בבית בכפר ערבי. היא חיה בגפה זה שישים שנה, מאז מות סבה שגידל אותה, מטפלת בכל צרכיה בכלים הפשוטים העומדים לרשותה ויוצאת לעתים רחוקות מהבית. זינאת נדחקת לשולי החברה. היא לא קיימת בעיני הרשויות, אין לה תעודת זהות ואירוע לידתה לא נרשם מעולם ברישומי האוכלוסין. אך כעבור שמונים שנה נזכרים בה ראש המועצה וחבריו, כאשר הם מגלים את הערך הנדל"ני של הקרקע שעליה עומד ביתה. "אני, את והרוח" נותן מקום בולט לקול הנשי, כאשר הדמות השנייה, אישה שלא יכלה להגשים את ייעודה כמשוררת, מספרת את החלק השני של הרומן בגוף ראשון.
חיבר חמישה מחזות, שהועלו בתיאטרונים ברחבי הארץ ובעולם הערבי. מחזהו "נחיתת אונס" הוצג בתרגום לעברית בתיאטרון העברי-ערבי ביפו. מחזהו "זיכרון" בוים על ידי אדיב ג'השאן ובוצע על ידי נאטור עצמו בתיאטרון "אל-סראיה" ביפו, והוא מעלה פיסות זמן מילדותו בעקבות הנכבה – האסון הפלסטיני – וקורא לזכור את המלחמות ולהתנגד להן. מחזה זה מבוסס על ספרו "ולא שכחנו את הכרוניקה של הזקן מחורץ הפנים" (1998).
היה אחד היוזמים והחברים בחבר המתרגמים "מכתוב" שהתכנס במכון ון ליר ומתמקד בתרגום יצירות מערבית לעברית.
נפטר ב-2016. לאחר מותו פורסם הקובץ הולך על הרוח, בו הופיעו שלוש יצירות של נאטור בתרגום חדש (2017).

الأسطة, عادل. "سلمان ناطور: هي, أنا والخريف". الأيام. 8.1.2012; غنايم, محمود. المدار الصعب: رحلة القصة الفلسطينية في إسرائيل. كفر قرع: دار الهدى. 1995. 214-198;
פלד, מתי. "דרך הרוח". "עתון 77" 156. 1993. 12-10; —. "השפעת הקורא בגרסאות '"הולכים על הרוח"' מאת סלמאן נאטור". "המזרח החדש" ל"ה. 1993. 128-115;
Elad-Bouskila, Ami. Modern Palestinian Literature and Culture. London: Frank Cass. 1999. 55-57.

אריאל שיטרית