סופרת, מבקרת, עורכת וחוקרת ספרות
נולדה וגדלה בתל אביב. למדה בתיכון תלמה ילין לאומנויות ורקדה בצעירותה בתיאטרון המחול של רנה שינפלד. למדה לתואר ראשון, שני ושלישי בספרות באוניברסיטת תל אביב. לימדה ספרות וכתיבה באוניברסיטת תל אביב, במרכז האקדמי שלם ובאוניברסיטת נורתווסטרן בארצות הברית. כיום מלמדת ספרות וכתיבה במחלקה לספרות עברית, בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמסגרות אחרות. עורכת מסוף שנת 2021 את כתב העת ״מאזניים״. הייתה נשואה לסופר והחוקר מתן חרמוני, להם שני ילדים.
הרומן הראשון שלה "ילדים" (2015) ראה אור בהוצאת משכל ובעריכת נוית בראל, ומספר על זוג צעירים תל אביביים ‒ סופר מתחיל וסטודנטית לספרות – העושים את צעדיהם הראשונים בעולם הספרות והאקדמיה. העלילה מסופרת מפי האישה ועוקבת אחר הסתבכותה במערכת יחסים כוחנית ובלתי שוויונית עם ראש החוג לספרות ואשתו עורכת הספרות. בכתיבתה הסאטירית משלבת מרין בעלילה מרכיבים של רומן חניכת האומן או חניכת האומנית, בוחנת שאלות של יחסי כוח ויחסים בין-דוריים, וחושפת בחריפות את השתזרותם המתמדת של יסודות "נמוכים" כביכול (כסף, מעמד וכוח) בעולם הרוח ובמוסד המשפחה הבורגנית.
קובץ הסיפורים "מה אתה מסתכל עַל" (2018), שפורסם גם הוא בהוצאת ידיעות אחרונות, עוסק בתמות דומות, ומוסיף לערער על המיתוסים המודרניים של מוסד המשפחה ושל עולם הספרות והרוח. התמות הללו כוללות, בין השאר, את יחסי הכוח המנהלים את עולם הספרות והאקדמיה (למשל, בסיפורים "ספירסטיין" ו"קביעות"), שאלות הנוגעות לבסיס הכלכלי של יצירת האומנות, כגון למי יש יכולת כלכלית ליצור ומי מקבל או מקבלת פרסים, וכן סוגיות כגון יחסי הורים-ילדים, דינמיקות בין-דוריות ("פרידה", "הסופרת מתארחת") וחניכה והתבגרות נשית ("חושך", "האביב מתעורר").
גיבורותיה של מרין הן בנות דורה השייכות ל"מעמד היצירתי" (the creative class) האשכנזי-חילוני, המצטייר כדור המתקשה להתבגר ונאלץ לנווט בין עבודה, יצירה, הגשמה עצמית וחיי משפחה. יצירתה מכילה מאפיינים אוטוביוגרפיים ומודעות משחקית לגבולות המטושטשים שבין מציאות ובדיון, ובכך היא משתלבת במגמה הז'אנרית של "אוטופיקשן", הרווחת בספרות הישראלית בעשור השני של המאה העשרים ואחת.
ספריה זכו לקבלת פנים ביקורתית אוהדת. רשימות הביקורת הדגישו את העיסוק הביקורתי בעולם הספרות, ביחסים מגדריים ובמערכת היחסים ההרסנית בין דור הבנים לדור ההורים, ועמדו על קרבתה ליוצרים כגון אורלי קסטל-בלום והרולד פינטר. כמה מהמבקרות ראו בנימה האירונית המרוחקת ובסגנון הקונקרטי והישיר של הסיפורים הלימה עם הנושאים הנידונים בהם ועם התקיעות והמועקה של הדמויות. אורית נוימאיר פוטשניק טענה כי "בבחירה הזו גם מסומן הנתק מדור ההורים וממה שאנחנו יכולות לדמיין שהוא ההעדפות הספרותיות שלהם: ספרות השפע הגרוסמנית או המאיר שלֵוִית". לצד זאת, המבקרים חלוקים באפקט שמשרים עיצוב הדמויות וסגנון הכתיבה הזה כשהסיפורים נוגעים בחוויות רגשיות או במערכות יחסים חיוביות.
יצירתה הספרותית של מרין גדושה התייחסויות אינטרטקסטואליות (למשל, ליוצרים כגון לאה גולדברג ויעקב שבתאי). נושא זה עומד גם במרכז מחקריה האקדמיים, שבהם עסקה בדינמיקה האינטרטקסטואלית הפועלת בפרוזה של נשים שנכתבה לאחר הקמת המדינה וביצירה של לאה גולדברג. עבודת הדוקטור שלה עובדה לספר Spoiling the Stories: The Rise of Israeli Women's Fiction (2016), ופורסמה בהוצאת Northwestern University Press.
מלבד יצירותיה הספרותיות ומחקריה האקדמיים פרסמה מרין רשימות ביקורת במוסף הספרים של עיתון "הארץ" בשנים 2002–2015. רשימות אלו זיכו אותה בפרס ברנשטיין לביקורת ספרות (2014), ויצירתה הספרותית זיכתה אותה בכמה וכמה פרסים, ובהם פרס שרת התרבות ליוצרים בתחילת דרכם (2015).
אדיבי, שושן. "נשואה? יש ילדים?". "הארץ". 21.8.2018; דותן, קרן. "׳מה אתה מסתכל על׳: חיים בורגניים חסרי נחת". "ישראל היום". 31.8.2018

חן שטרס