משוררת, מתרגמת וסופרת ילדים
נולדה בסופיה, בולגריה, ועלתה ארצה עם הוריה ב-1948. גדלה והתחנכה ביפו ובבת ים. היתה חברה בתנועת "השומר הצעיר" ואת שירותה הצבאי עשתה בחיל האוויר. למדה ספרות עברית ואנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב. נשואה לצייר אהרן מסג. פירסמה שירים בעיתוני נוער החל בגיל שתים-עשרה, ובבגרותה במוספי הספרות ובכתבי עת.
בספר שיריה הראשון, "קולות מֶשֶק" (צ'ריקובר, 1984), היא משלחת את נפשה בעולם כמו ציפור, ורוחה "דּוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה/ כִּמְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי מַיִם". הדגש הוא על יכולת הנפש להמריא בכוח הדמיון ולהקשיב לרחשי העולם. הספר זכה בפרס ניומן לביכורי יצירה (1982). החל בספרה השני, "הבית במגדל" (1987), הופכים הטבע והמקום לנושא המרכזי בשירתה. השירים נכתבו ביישוב מגדל שעל יד הכנרת ויש בהם התייחסויות לסיטואציות קונקרטיות כמו טבילה במקווה של האר"י. העיסוק בחוויית המקום נמשך בספריה הבאים, הנקראים על שם מקומות שגרה בהם: "מושב" (1991), "מושב" חמד במרכז הארץ; "ימי מנזר" (1997), מנזרים בירושלים; "והים הזה, ים כנרת" (1998), מקומות ליד הכנרת; ו"כליל" (2003), היישוב שליד נהריה.
על מעמדו המרכזי של המקום בעולמה אפשר ללמוד גם מדברים שציינה במסה שפירסמה בכתב העת "מאזניים" (2004): "יש לי צורך להיות בקשר מתמיד עם החלק הלא-אנושי של עולם התופעות. להיות בקשר עם המקום". בהקשר זה הושפעה, בין השאר, מהפילוסוף והמסאי האמריקני הנרי דיוויד תורו. על פי תפישה זו, כמשוררת של מקום עליה לחיות בו פיזית ולחוות אותו בכל היבט אפשרי. המקום הוא לא כל מקום, אלא "המקום הזה", כלומר ארץ ישראל (לרוב בסביבה כפרית). היא מגדירה את שירתה "שירה פוסט-פסטורלית" ומשייכת אותה לתנועה ספרותית בארצות הברית, באנגליה, בקנדה ובאוסטרליה, המאופיינת בחזרה לכתיבה על הטבע ועל הסביבה הפיזית, וכוללת גם – אבל לא רק – התייחסות להיבטים אקולוגיים.
יחסה אל הטבע הוא חושני-תאוותני ומתפעם, כמו גם יחס אירוני ומפוכח לבעיות אקולוגיות ולצד המכוער של הנוף המודרני: מזבלת חירייה, התייבשות הכנרת וזיהום הנחלים. היא רואה את ה"מקום" בעין החוצה גבולות של זמן. הוא אינו רק המקום בנקודת הזמן שבה נכתב השיר, אלא גם ההיסטוריה והמיתולוגיה שלו, אישים שביקרו בו בעבר, כאלה שיבקרו בעתיד וכו'. לפעמים היא מזכירה דמויות מיתולוגיות ואמיתיות המרוממות את הנוף המוכר. היבטים אלה בולטים במיוחד בספרה "והים הזה, ים כנרת" (1998), שבו היא מנהלת דיאלוג אינטימי עם המשוררת רחל ותרה בכוח הדמיון אחר עקבות ההיסטוריה והמיתולוגיה של הכנרת.
ספרה האחרון עד כה הוא קובץ השירים ישר מהשטח: מבחר שירים (2014).
תירגמה כמה ספרי שירה, בהם: "שועל המחשבה: מבחר שירים" מאת טד יוז (1996); "אריאל ושלוש נשים" מאת סילביה פלאת' (2002). כמו כן כתבה שורה ארוכה של ספרי ילדים בשם העט עדולה. שיריה תורגמו לכמה שפות. היא זכתה בפרס ניומן לשירה (1982), פרס לאה גולדברג לשירה (1992), פרס זאב (1995), בפרס הדסה (2002) על כתיבתה לילדים, ובפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל (2000).

נצר, רות. "שבעה ימים". "מאזניים" ס"ב (10-9). 1989. 77-78; מסג, סבינה. "שירת הטבע החדשה". "מאזניים" ע"ח (2). 2004. 41-42; —. "שירת הטבע החדשה ב"'. "מאזניים" ע"ט (2). 2005. 44-47.

נעמי ברנשטיין