מחזאי, במאי ותסריטאי
נולד ביפו וגדל בחולון. נשוי לשדרנית יעל דן. כתב ותירגם יותר מארבעים מחזות, שאת חלקם ביים, וארבעה תסריטים. עוקב במחזותיו אחר ההשפעות של הגלותיות, השואה, המלחמות והמצוקה החברתית והכלכלית על הדיוקן המשתנה של הישראלים, פליטי מזרח-אירופה, תושבי אזורי הדרום ושכונות המצוקה, ואחר כך – אחר עולמם החלול של הבורגנים החדשים, חסרי המצפן המוסרי, של ישראל ה"נובורישית".
הוריו ניצולי השואה עלו לארץ מפולין ב-1948 והתיישבו ביפו. אביו, הצייר והסופר יוסף דוד מיטלפונקט, פירסם ביידיש שירים וסיפורים שהופיעו גם בתרגום עברי. חלק מילדותו עבר עליו בחולון. החוויה המעצבת שלו כמחזאי עברה עליו בהיותו בן עשר. הוריו לקחו אותו לצפות ב"תיאטרון" "הבימה" בהצגה "שנים-עשר המושבעים", ובאותו לילה כתב מחזה בן עשרה עמודים שנשא אותו שם, שבו תימצת את זיכרונותיו מן ההצגה. בהמשך למד בתל אביב בתיכון לאמנויות "רננים" ובאוניברסיטת תל אביב בחוגים לספרות ול"תיאטרון", שם סיים את לימודיו. בחוג ל"תיאטרון" לימד כתיבת מחזות במשך שנתיים בשנים 1994-1993. יצירתו הראשונה שפורסמה היתה דווקא שיר, שהופיע בכתב העת "קשת" ב-1969.
שתי חוויות אוטוביוגרפיות מזינות חלק ניכר ממחזותיו: ילדותו במשפחת ניצולי שואה "קשת" יום, והטראומה של מלחמת יום הכיפורים, שבה לקח חלק ולה נתן ביטוי בדוקו-דרמה "גורודיש" (1993). בשבוע השני למלחמה הוא עמד עם עוד חייל מאחורי עץ דק, ושניהם שימשו מטרה לכדורים השורקים סביבם. המלחמה והשבר הפסיכולוגי שבא בעקבותיה עוררו זיכרונות רדומים בבן הדור השני לשואה, והעצימו את "הזהות הכפולה" שלו, כבן מהגרים דחוי על ידי החברה וכצבר הלוחם בשורותיה, וזהות זו היא העומדת במרכז רוב מחזותיו.
מחזותיו הראשונים נכתבו בסגנון ריאליסטי והצטיינו בדיאלוגים שנונים, שעסקו בנושאים חברתיים ובשבר של המלחמה. שנות השבעים, שבהן החל לכתוב מחזות חברתיים, היו העשור שבו צצה דרמה חברתית מסוג חדש. אם השיח הדרמטי והקולנועי הקודם היה ספוג התנשאות מתחסדת, החלו לעלות עתה מחזות שהציגו מתוך הזדהות את מצבה של "ישראל השנייה". למיטלפונקט היתה הזדהות זו טבעית, כמובן. הבמאי הלל נאמן עודד אותו בראשית צעדיו וביים את מחזהו הראשון, "התקווה האחרונה של רחוב נחמני" ("תיאטרון" חיפה, 1974), שגיבוריו הם פליטי שואה מזדקנים וסגנונו ריאליסטי. גם המחזה "מכולת" (1982) נכתב באותו סגנון מדויק ונאמן למציאות ונסב על המשפחה היהודית פליטת השואה, המתקשה להסתגל לישראל וחשה בה כחסרת בית. "מכאן" ועד לגיבורי מחזותיו העוסקים ב"ישראל השנייה" היה המרחק קצר. ואמנם, הוא מעצב את תחושת הפליטות של ילדותו במחזות על אנשים בשולי החברה הישראלית, תושבי שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח, שחולמים על חיי זוהר בעיר הגדולה אך מוסיפים להתבוסס בביצת חייהם ללא מוצא. ב"שרגא קטן" (1975), שנכתב גם כתסריט, מגלה נערה מעיירת פיתוח, שבילתה לילה סוער בחברת ארבעה חיילי מילואים בצוות טנק וכתב צבאי, שהרתה. וכך מתלבטים חמשת החיילים מי ייטול את האחריות להיריון. עלילת "מי תהום" (1977) מתרחשת בשכונה עזובה בפאתי הכרך, ובמרכזה חבורת צעירים הסובלים מניכור ומקשיי פרנסה. כך גם "ג'וקר" (1982) ו"גן עדן דרום" שנכתב במרחק של כשני עשורים ממחזות המחאה הראשונים (1996). מחזה הרוק מאמי, שכתב וביים ב-1986, עסק בכיבוש הישראלי בשטחים וביחס לפלסטינים, וכן בקיפוח ובאפליה של תושבי הדרום. המחאה והביקורת החברתית הגיעו לביטוי מוקצן בשורה של סאטירות פוליטיות, שחלקן נכתבו עם יהושע סובול: "ויהי חור", "עמוד העץ" (1979) ו"סטריפטיז אחרון" (1980).
החל משנות התשעים כותב גם על אנשים במרכז החברה הישראלית, מי שהיו לוחמים בעבר – והתברגנו. נקודת הכובד עוברת עתה מהפריפריה למרכז. ב"התאונה" (2004) נוסעים שלושה חברים לחגוג את ליל הסילבסטר באשקלון: במאי סרטים תיעודיים, חברו הפרסומאי ואשתו של הפרסומאי – מומחית לנשק גרעיני וטילים בליסטיים. בדרכם חזרה הביתה, בכביש צדדי, הם דורסים למוות פועל סיני, והשלושה מסתלקים מן המקום בלי לדווח על "התאונה". גם ב"איסמעיליה" (2002), שעליו קיבל את פרס מחזאי השנה (הוצג גם בברלין), וב"גוד ביי אפריקה" (2007) הוא בוחן את הישראלים שאיבדו את המצפן המוסרי בישראל השבעה והנובורישית.
עם זאת, גם בשנות התשעים ובעשור הבא הוא מוסיף לחזור לנושא הזהות של המהגרים ממזרח-אירופה. ב"עיר הנפט" (2004) הוא מציג בעלת מזנון באבו-רודס שעולמה מזכיר את עולמם של גיבוריו הראשונים, הנמצאים על סף הצלחה אבל נכשלים. ואילו ב"מדריך למטייל בוורשה" (1998) הוא ניגש לנושא מזווית אחרת: הוא מפגיש צייר מתוסכל ואמו, ילידת פולין, עם העיר ו"הארץ" שהזינו את שנאתה במשך חמישים השנים האחרונות. האם מתאהבת מחדש בעיר הולדתה, והקונפליקט ארוך השנים בין הבן לאמו מגיע אל הקרב הסופי. גם עולמם של קשי היום בשולי החברה שב ועולה. ב"אם הבית" (1993) רווקה מופנמת המכלה את ימיה בעבודה אפרורית במפעל ובטיפול מסור בסביה, מכניסה לדירתם הצפופה גבר מקסים כדייר משנה. אלא שהאידיליה מתפוגגת כאשר חוזרת לבית האם הרעשנית בליווי איש עסקים מפוקפק ומציפה את ההווה בסודות מן העבר, שמפרקים את המשפחה.
במקרה אחד הוא חרג במובהק מדמויות אלה: "נהג ציירת" (1988), שהוצג גם בלונדון וחזר והועלה בארץ ב-2006, משרטט באירוניה ובשנינות מערכת יחסים בלתי אפשרית בין ציירת כבת שישים ובין נהג משאית מחוספס. היא חולה נטולת מרפא, שקועה לחלוטין בעצמה, הוא תועה דרך ומבולבל. הדיאלוג ביניהם כמעט אינו אפשרי, אך הם נקשרים זה בזה למרות כל הסיכויים. מחזהו האחרון עד כה הוא הזאבים (2016) בכיכובה של תיקי דיין.
לבד ממחזות כתב מיטלפונקט גם תסריטים לסרטי קולנוע, בהם: "שרגא קטן" (1978) ו"בובה" (1987). כמו כן שיחק בתפקיד משנה בסרט ב-72' לא היתה מלחמה (1995).

אוריין, דן. "דרמה טלוויזיונית". תל אביב: מכון מופ"ת. 2004. 202-203; ויסברט, אלי. "סיר הנפט". "מקור ראשון" השבועון. 6.1.2006. 7; לאור, יצחק. "המולדת בסכנה, הכו בחרדים". "הארץ" תרבות וספרות. 21.8.1998. ב'13; נגיד, חיים וגד קינר. "כישראלים, נעשינו קהים; אי-אפשר לזעזע אותנו. גם האמנות לא יכולה". "תיאטרון" 15. 2005. 17-23; נגיד, חיים. "בגנות האשליה: הז'אנר התיעודי בדרמה העברית". תל אביב: ספרא. 2009. 272-259; צמיר, חמוטל. "מבוא: מאמי אחרי חמש-עשרה שנה – כרוניקה של מלחמה ידועה מראש, או אל השדות האדומים". "מכאן" ב'. יולי 2001. 200-201.

חיים נגיד