משורר, מחזאי וסופר בשפה הערבית
בן לאב פלסטיני ולאם לבנונית, נולד בכפר פקיעין. למד הנדסה במכללת "מוסתקבל" ומשמש הנדסאי בניין ומנכ"ל חברת בנייה. מתגורר במעלות, בחירה שכשלעצמה משקפת את החלטתו לעזוב את כפרו ולהוכיח שיהודים וערבים יכולים לחיות יחד. את שיריו הראשונים פירסם בעיתון "אל-אתתחאד" בהיותו תלמיד בכיתה ז'. ב-1997 זכה בפרס הכותב הצעיר במגזר הערבי של העיתון "כל אל-ערב". קובץ שיריו הראשון, "ארץ הפסיפלורה העצובה" (מנשורת אל-ג'מל, 2011), זכה בפרס ההצטיינות על שם מחמוד דרוויש לקובץ של שירה פלסטינית מטעם אגודת הסופרים הפלסטינים, ותורגם לעברית (2012) על ידי שנים-עשר מתרגמים שונים. ב-2013 עלה לגמר בתחרות "נסיך המשוררים" היוקרתית המתקיימת באבו דאבי. אולם מועמדותו הוסרה כשהתברר למארגנים שהוא מחזיק בדרכון ישראלי. את ספרו הראשון, ספר פרוזה בשם "מכתב מהגבר האחרון" (2002), הוציא בכוחות עצמו. השתתף בסדנת תרגום הדדי עברי-ערבי ב"הליקון" – העמותה לקידום השירה, וב-2008 נבחר לנציג משוררי העולם הערבי הצעירים בפסטיבל העולמי לתרבות באיטליה. מחזהו "לא תיבת נח" מדבר על מערכת יחסים לקויה בין חלקי המשפחה והילד השונה, והוא מבוסס על חוויות ילדותו שלו. המחזה הוצג בפסטיבל מסרחיד בעכו, וזיכה אותו בפרס המחזאי המצטיין (2009).
יצירותיו דנות בבעייתיות שהוא חווה כבן המיעוט הערבי בישראל ובמורכבות זהותו כפלסטיני אזרח ישראל בן לאם לבנונית, שעל פי שירו "זהות" אינו "יודע מה זה מחנה פליטים" וכן אינו "יודע מה זה גז מדמיע". בשיריו הוא מרבה לתאר את תחושת אי-השייכות של ערביי ישראל, והיא בולטת במיוחד בשירו המכונן "ערבי בנמל תעופה בן-גוריון". זהו מענה אינטרטקסטואלי לשירו המכונן של מחמוד דרוויש "תעודת זהות" מ-1964, והוא משקף את ההשפעה הניכרת של דרוויש עליו. השיר בנוי כמערך תשובות רחבות יריעה לשאלות המאבטחת הסטנדרטיות והקונקרטיות בכניסה לנמל התעופה בן-גוריון. למשל, כאשר נשאל "מִישֶׁהוּ נָתַן לְךָ מַשֶּׁהוּ בַּדֶּרֶךְ לְכָאן", הדובר עונה: "זֶה הָיָה הַגּוֹלֶה…/ שֶׁנָּתַן לִי צְרוֹר זִיכרוֹנוֹת/ וּמַפְתֵּחַ לְבֵית אַגָּדוֹת" (מערבית: יותם בנשלום, מתוך "ארץ הפסיפלורה העצובה" ושירים אחרים, 62).
כתיבתו מושפעת גם מסופרים פלסטינים אחרים. ביצירתו ""ארץ הפסיפלורה העצובה"", המאזכרת את סיפורו המפורסם של ע'סאן כנפאני, "ארץ התפוז העצוב" (1959), עוסק מח'ול בשאלת הזהות הפלסטינית בחברה ישראלית-פלסטינית שעברה תמורות מאז כתיבתם של יוצרים פלסטינים מכוננים דוגמת כנפאני, תופיק זיאד וטאהא מוחמד עלי. השינוי מתפוז לפסיפלורה מסמל מעבר למציאות חדשה ומורכבת, ועם זאת מבוססת על היצירות המכוננות. אחת האמירות הבולטות ביצירה זו היא אי-הרצון לעקור את הפסיפלורה, אף שהיא מייצגת את הישראלי היהודי, כל עוד עץ התפוז, המסמל את הערבי הילידי, חי וממשיך להניב פירות.

אליהו, אלי. "אבנים בזרם". "הארץ" גלריה. 27.9.2012. 1-3.

אריאל שיטרית