מחזאית, תסריטאית, במאית וסופרת
נולדה בתל אביב. אמה עלתה לישראל מווינה ב-1938 והיתה פעילה בלח"י, ואביה, עורך-דין יליד ליטא, שימש כמפקד האצ"ל בדרום-אפריקה ובהמשך היה ראש מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית בישראל. למדה בתל אביב בתיכון "עירוני ד"'. סיימה תואר ראשון בחוגים ל"תיאטרון" ולפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך למדה לתואר שני בחוג לקולנוע.
ראשית דרכה ככותבת היתה כתסריטאית. בשיתוף עם הבמאי המנוח עמוס גוטמן חיברה את התסריטים ל"נגוע" (1983), "בר 51" (1985) ו"חימו מלך ירושלים" (1986), שלושה סרטים שעניינם העולם הרגשי של אנשים המרגישים כחריגים בחברה הישראלית של אותה תקופה. אחר כך החליטה לשנות את המדיום, ובהשראת הפלישה של עיראק לכוויית ואיום הטילים על ישראל ב-1990 כתבה ל"תיאטרון" חיפה את המחזה "וינה על הים" (1991), על קבוצת יהודים וינאים שנופשת ערב האנשלוס בדרום-איטליה בפנסיון המנוהל על ידי וינאית, ומנסה להדחיק את המצב המאיים.
המחזה "משחקים בחצר האחורית", שהועלה ב-1993 ב"תיאטרון" חיפה בבימויו של עודד קוטלר, העמיד אותה במרכזה של זירת ה"תיאטרון" הישראלית. המחזה נכתב בהשראת אונס קבוצתי של נערה בקיבוץ שמרת. בעיתונות דווח על מזי"א היושבת בבית המשפט המחוזי בחיפה ורושמת לעצמה הערות. הנערים זוכו מחמת הספק, התעוררה סערה ציבורית, הפרקליטות עירערה לבית המשפט העליון, אך עוד לפני שהתקבלה ההחלטה של השופטים החלו ההצגות לעלות על הבמה. המחזה זכה להצלחה ללא תקדים. הוא אומץ על ידי מערכת החינוך והוצג יותר מאלפיים פעם, תורגם לשפות אחדות והועלה ברחבי אירופה, בין השאר ב"תיאטרון" ה"רויאל קורט" בלונדון. ב-2007 שב והועלה ב"תיאטרון" "הקאמרי" בבימויו של נועם שמואל.
מסוף שנות התשעים ובמהלך כל העשור הבא היתה מזי"א אחת המחזאיות המרכזיות ב"תיאטרון" "הקאמרי", שם הוצגו מחזותיה "סיפור משפחתי" (1996), "המורדים" (1998), "הורדוס" (2000), "ילדים רעים" (2002), "היה או לא היה" (2007). מ-1999 החלה גם לביים. בין השאר ביימה את מחזותיה של ענת גוב "חברות הכי טובות" (1999), "ליזיסטרטה 2000" (2001), "עקר בית" (2004) ועוד, וכן את מחזותיה שלה, "הורדוס" ו"ילדים רעים". ב-1997 פירסמה את הרומן הראשון שלה, "התפרצות" X. המחזה "סיפור משפחתי" עובד גם לטלוויזיה ונכתב כרומן (2005).
המגמה לתת ביטוי לפנים אחרות של ההוויה הישראלית וההשפעה המשפחתית הבין-דורית הן שני נושאים העוברים כחוט השני בכתיבתה. ב"משחקים בחצר האחורית" הפנתה את תשומת הלב לא רק להידרדרות הערכית בחברה הקיבוצית, אלא בחנה את התופעה מן הזווית הפמיניסטית: שתי הדמויות, זו של הנערה הנאנסת וזו של פרקליטתה המגינה עליה מול סוללה של גברים, בוצעו על ידי אותה שחקנית, כדי להצביע על האונס וההשפלה שעוברת האישה, כל אישה, בחברה המונעת על ידי האתוס הגברי. במחזה "המורדים", שעליו זכתה בפרס מחזאית השנה ל-1999-1998 ובפרס מרגלית ל-1999, שאבה השראה מקורות בני משפחתה שאליהן התוודעה לאחר שמצאה צרור מכתבים שכתב אהוב של אמה. במחזה זה וב"סיפור משפחתי" (ובעקבותיו גם ב"רומן משפחתי") פרשה יריעה היסטורית רחבה המשלבת את הביוגרפיה המשפחתית עם נושאים יהודיים וישראליים כמו השואה המתקרבת, הימים שלפני הקמת המדינה, וגם המרד שלה נגד הוריה המקורבים לימין, עם הצטרפותה בנעוריה ל"מצפן", כמו בת דמותה ב"המורדים". היחסים המורכבים בתוך המשפחה נבחנו גם במחזה ההיסטורי "הורדוס". דמותו של המלך "הורדוס" הוצבה בהקשר לא שגרתי, כאשר הדרמה התמקדה באינטריגות המשפחתיות יותר מאשר באינטריגות הפוליטיות. גם השפה ששמה בפי הדמויות חרגה מן המצופה: לא עברית משנאית, אלא שפה הקרובה לעברית העכשווית.
מזי"א היא ממובילות המגמה הפמיניסטית ב"תיאטרון" הישראלי. בין הבולטות בכותבי המחזאות התיעודית. מאמצע שנות התשעים היא גם אחת מיוצרי הלהיטים ב"תיאטרון" הרפרטוארי. בישראל של סוף המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת, שבה הכזיבו האמונות הפוליטיות והחברתיות, מהווה יצירתה הדרמטית והספרותית ביטוי נאמן לרוח התקופה. ברוח הפוסט-מודרניזם היא מתארת את ההתמסרות להגשמת ערכים אידיאולוגיים של דורה ושל הדור הקודם לה כניסיון שווא למלא ריק קיומי. המחזה האחרון שכתבה עד כה הוא היריון שהועלה באוגוסט 2019 ב"תיאטרון" הקאמרי ומספר על האובססיה של אישה שחיה חיים נוחים עם בן-זוגה ומחליטה להכנס להיריון בניגוד לרצונו על אף החלטתם המשותפת שלא להביא ילדים לעולם.

אוריין, דן. "דרמה טלוויזיונית". תל אביב: מכון מופ"ת. 2004. 221¬¬-232; לב, אלאונורה. "מאחורי כל זה מסתתר טקסט גדול". "הארץ" ספרים. 10.6.1997. 35; נגיד, חיים. "בגנות האשליה: הז'אנר התיעודי בדרמה העברית". תל אביב: ספרא. 2009. 206¬-312; קינר, גד. "להציץ במציץ". "תיאטרון" 5. 2001. 3¬-9.

חיים נגיד