משורר, סופר, מסאי ומתרגם
נולד במינסק (אז רוסיה, כיום בלארוס). אמו מתה בילדותו, ואביו נישא שנית ועקר עם משפחתו לעיר סלוצק השכנה. כבן שבע היה כשנסע האב לארצות הברית והותיר אחריו את משפחתו, שהצטרפה אליו ב-1901 בבוסטון. למד עברית בחדר ומאוחר יותר בישיבה. חברו לישיבה היה הסופר י"ד ברקוביץ, שדרכו התוודע לספרות ההשכלה. דרכיהם נפרדו בצעירותם, אך הם שבו ונפגשו ערב מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לאחר שהגיע לארצות הברית נסע ללמוד בישיבת הרב יצחק אלחנן בניו יורק. משם יצא לנדוד ברחבי צפון-מזרח ארצות הברית, ולבסוף קבע את מושבו למשך כמה שנים באמיק הארבור שבחבל אונטריו, קנדה, תחנת הצטיידות עבור חוטבי עצים. שם שימש מורה לילדיו של סוחר עשיר מתושבי המקום.
לאורך כל שנות פעילותו הספרותית התגורר הרחק ממרכזי הספרות העברית באמריקה: בעיר באפלו במדינת ניו יורק, במילווקי במדינת ויסקונסין, שם למד את מקצוע הרוקחות, ועוד. ב-1918 החליט להתמסר להוראת העברית. הוא זנח את הרוקחות והשתקע בניו אורלינס, בדרום ארצות הברית, שם ניהל את בית הספר לעברית עם חברו, אהרון פרנקל.
ליסיצקי היה חבר המשמרת הראשונה של המשוררים העבריים בארצות הברית, עם בנימין נחום סילקינר, ישראל אפרת ואחרים. שירתם התאפיינה בניסיון לפתח גרסה אמריקנית לנוסח הפואטי ששלט בשירה העברית: תחילה נוסח ביאליק וטשרניחובסקי, ומאוחר יותר נוסח הפואמות של יצחק למדן ודוד שמעוני-שמעונוביץ.
פרסומו הראשון היה ב-1904 בכתב העת "הלאום", וב-1905 הופיע שירו "לפני הרעם" בגיליון השני של "המעורר" בעריכת י"ח ברנר. ב-1911 פירסם מחזור ארוך של שירים בכתב העת "סנונית" שערך ראובן בריינין בניו יורק. ברשימת ביקורת ארסית במיוחד שפירסם ברנר על "סנונית", הוא זכר לליסיצקי את חסד שירו ב"המעורר" וציין אותו כבעל הכישרון היחיד מבין משתתפי הקובץ.
מראשית העשור השני של המאה העשרים היה ליסיצקי פעיל בבמות הספרותיות בארצות הברית, "התורן" ו"הדאר". כמו כן השתתף בכתבי העת המרכזיים בארץ, בהם "מאזניים" ו"מולד".
ב-1934 פירסם פואמת חיזיון ארוכה בשם "נפתולי אלוהים" (עגן), כעין "פאוסט" עברי. יצירה זו היא אחת החידתיות והסתומות ביותר בספרות העברית. בדומה לסילקינר שכתב את הפואמה "מול אוהל תימורה" (1910) ולישראל אפרת שחיבר את "ויגומים שותקים" (1933), כתב גם ליסיצקי פואמה אינדיאנית. את הפואמה "מדורות דועכות" (1937), שאורכה כשלוש מאות וחמישים עמודים, חיבר על פי משקל הפואמה האינדיאנית "שירת היאוואתה" של המשורר האמריקני ה"ו לונגפלו, שהיה מודל ומופת למשוררים העבריים בני המשמרת הראשונה באמריקה. בולט במכלול יצירתו הוא ספר הפואמות "באוהלי כוש" (1953), שבו כרך את גורל העם היהודי בשואה עם גורל השחורים באמריקה. ספרו האחרון, "כוכבים נופלים – טריאולטים", ראה אור כשנה אחרי מותו (1963).
דווקא יצירת הפרוזה האחת שלו, הרומן האוטוביוגרפי "אלה תולדות אדם" (מוסד ביאליק, 1949), קנתה לו מקום בפנתיאון הספרות העברית. הרומן מתאר את ילדותו, את תהליך ה"התמשכלות" שלו, את סיפור הגירתו לאמריקה ואת חבלי התאקלמותו בעולם החדש, שהם גם חבלי הפיכתו למשורר. ראוי לציין כי זו היצירה העברית היחידה מכלל היצירות העבריות שנכתבו באמריקה, שזכתה לתרגום לאנגלית (In the Grip of Cross-Currents, 1956).
כמתרגם השתתף במפעל תרגום שקספיר של המשוררים העבריים באמריקה, ותירגם את "יוליוס קיסר" (1934) ואת "הסערה" (1941). כמו כן פירסם ספר מסות, "בשבילי חיים וספרות" (1961), ובו, לצד מסות בענייני ספרות, פרקי אוטוביוגרפיה נוספים. לאחר מותו קובצו מאמרים לזכרו מאת צבי שרפשטיין, ב"י מיכלי ואחרים בספר "משוררה של יהדות אמריקה" (1966).

אבינעם, ראובן ויצחק פינקל (עורכים). "משוררה של יהדות אמריקה": קובץ לזכרו של א.א. ליסיצקי. תל אביב: מחברות לספרות. 1966; זמורה, ישראל. "אפרים א. ליסיצקי". "מאזניים" י"א (2). 1960. 116-115; קשת, ישורון. "על אפרים א. ליסיצקי המשורר". http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/02045002.php"הבדלות". תל אביב: אגודת הסופרים העבריים. 1962. 257-274.

מתן חרמוני