סופר
נולד ביהוד. בנם השישי, אחרי חמישה בנים, של מרדכי ומאיה ליניק. אביו כיהן כראש המועצה המקומית. אחיו הבכור, זהר, נהרג בתאונת אימונים בסיירת מטכ"ל כשליניק היה בן שמונה. בשנות השמונים למד מוזיקה במדרשה למוזיקה בתל אביב ובברקלי קולג' אוף מיוזיק בבוסטון, ארצות הברית. היה גיטריסט ג'ז ומורה למוזיקה. חוויית השכול והסביבה הגברית שבה גדל, כמו גם חוויותיו משירותו הצבאי בקומנדו הימי של צה"ל, שבו התמודד עם מקרים של כמעט-מוות, אובדן חברים ושאלות מוסריות, מצאו את ביטוין בכתיבתו.
הסיפורים בספרו הראשון, "מישהו נפל" (הקיבוץ המאוחד, 1996), מעצבים עולם נפשי שבו הרגשות מוסתרים ומוצנעים. כך, למשל, כאשר הגיבור הוא ילד המספר על חוויית שכול משפחתית מנקודת מבטו: "החבר של ההורים חיבק אותי ואמר: 'אחיך נפל.' זה קורה לכל אחד. אתמול נפלתי מהמתח, קמתי לבד ולא הודיעו לאף אחד. רק כמה חברים שלי צחקו, כי זה מצחיק לפעמים לראות מישהו נופל" (45). ב"מספר מוות" (2000), ספרו השני, מודגשת ביתר שאת חוויית המוות. במהלך הרומן מתמודד הגיבור יוחאי עם כך שהרג בשוגג את מפקדו הנערץ בזמן אימון ביחידת הקומנדו הימי (יחידה שעליה סיפר גם בסיפורים אחדים בספרו הראשון, למשל ב"בריכת שהייה"). יוחאי מסתגר בתוך עצמו ולוקה בפרנויה. הוא פוגש צלמת, לולו, שמשכנעת אותו לרדת איתה לערבה, שם היא משתמשת בו כאובייקט לפרויקט צילום אמנותי. בכתיבתו לועג ליניק לפולחן השכול ומטפל במיתוסים של הגוף הגברי והגוף הלאומי. "אצל ליניק אין גיבורים. לא המתים ולא החיים […] לא לַגיבורים המלחמה, וגם לא לָאנטי-גיבורים" (אביטוב, 2001). הוא כותב ב"שפה רזה", כזו המתרחקת ממליצות ומפיגורטיביות דשנה; סגנון המבליט את איכותם הדרמטית הישירה של סיפוריו.
הסיפור ""מישהו נפל"" עובד למחזה, שעלה לראשונה ב"תיאטרונטו" 2007 והוצג בתיאטרון "החאן".
על ספרו השלישי, "דרוש לחשן" (2011), זכה בפרס ספיר ל-2011. הרומן מגולל סיפור של שכול בקרב משפחה ישראלית, והשופטים בתחרות ציינו כי "הרומן חודר לרבדים עמוקים ומכאיבים של תודעות זוג ההורים העומדים במרכזו", ושהוא "רווי בעדינות ובחריפות, בהשתאות ובהומור, לנוכח העוצמות שמזקק הכאב האנושי".
בשנים האחרונות הקים את קבוצת "אנטי-שפע" ביחד עם מוזיקאים ויוצרים בתחומים אחרים. ההרכב בוחר בכל פעם יצירות שונות (בספרות או בכלל) או תופעות תרבותיות ומעבד אותם לכדי מופע מוזיקלי. ההרכב זכה לשבחים רבים.
ספרו האחרון של ליניק עד כה הוא המחסל (2015), רומן המספר בגוף ראשון על מחסל מקצועי שלפתע נתקף בספקות.

אביטוב, ירון. "הגוף חסון אבל הנפש מעורערת". "עתון 77" 252. פברואר 2001. 12; אורן, יוסף. "צה"ל על כוונת הסופר". "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה". ראשון לציון: יחד. 2005. 58-72; סלע, מיה. "חגי ליניק זכה בפרס ספיר על '"דרוש לחשן""'. "הארץ". 17.1.2012. 11.

דקל שי שחורי